ניקרגואה ראן

יורד גשם. ואני סוף סוף רגע לבד. הבטן מתהפכת לי כבר כמה ימים. אבל באמת. חטפנו פה איזה חיידק מעיים ואני והילדים במצב רע. החלטנו לנסוע לאי אומטפמה בעקבות חברים וסקרנות. אחרי כמה ימים מול השקיעות המרהיבות של פופויו רצינו להתחמק קצת מהיובש והחול ולהגיע למים מתוקים, הרי געש והיפים.

את המעבורת הלוך השגנו ממש במזל. שמחנו על מזלנו הטוב. אולי כבר היה שווה שלא היה מקום והיינו חותכים מפה. ילד1 כבר היה עם שלשולים עוד לפני שנסענו והאיש שלי לקח אותו sos לרופאה לקבל עירוי כי החום עלה לו. מזל שהוא בדיוק חזר מטיול למרפאת השיניים אחרי ששבר שן בליל הסדר בבית חבד בסן חואן דל סור. עיירה מתוקה ומבטיחה, שם נקלענו לתהלוכת חג היסטרית עם מלא תופים, מוזיקה ורקדנים, ובסים חזקים כל כך שהרגשנו אותם בלב.

אנחנו על מזוודות כבר מעל שבוע ומעבורת חזרה לצאת מהאי אין עד יום שני, שזה כבר מחר. אבל אם סופרים את זה בכמות הפעמים שאני עוד אבקר בשירותים זה כנראה עוד שבועיים וחצי. אתמול שוב עלה לילד1 החום והוא סרב לקחת את התרופות שקיבל אז אצנו רצנו לבית החולים הרציני באי, שאם זה לא היה עצוב הייתי צוחקת מהבדיחה שנקלענו אליה. אין מזגן, אין מים בשירותים ואף אחד לא מדבר אנגלית. תודה לאלללה על גוגל טרנזלייט וצ'אט שנתנו מענה. הג'יפיטי הזה, מזל שהוא שם לתת תמיכה גם נפשית. מאוד רגיש יחסית לבינה מלאכותית. הילד קיבל עוד עירוי והנחיות שאם זה קורה שוב לטוס להתאשפז. אנחנו בהיסטריה מנסים כל מה שאפשר כדי לעוף מהאי הזה ורוצים כל כך לעוף מניקרגואה. אני לא מאמינה שלרגע חשבתי שאולי יתחשק לי להשתקע פה.

אתמול כל היום היינו בבית החולים המגוחך ובסוף היום חשבתי שאולי עדיף להיכנס למשרפה ולא למקלחת. או אם מקלחת אז רק עם קולפן. חשבתי שאני משתגעת. בדרך חזרה הייתי חייבת לעצור בצד הדרך והתנאים היו יותר טובים ליציאה מאשר בבית חולים. רק מקווה שלא תפסנו שם שום דבר יותר גרוע. עם ילד 1 חצי מעולף על מיטה שלא יודעת מתי החליפו לה סדין וילד2 שנמס בעגלה ואחת אמא רעבה שלא מצליחה להכניס שום דבר לפה בלי שירותים קרובים. אני מנסה לנוח, להכניס נוזלים ואולי קצת אנרגיה לגוף ולא מצליחה. חוששת מהתייבשות ועוד יותר ממה שיקרה לילד2 אם הזיהום הזה יתפוס אותו כמו שתפס את 1. מנסים לתכנן קדימה אבל זה יותר מידי גדול ויותר מידי משתנים. כמו איפה השירותים הכי קרובים בכל רגע נתון.

אז עכשיו כבר כמעט חושך והאיש לקח את הילדים לסיבוב בשבילים לא ברורים. והתחיל גשם היסטרי שכנראה היינו אמורים לצפות לפי כמו הברחשים שתקפה אותנו בצהרים. כמות כזו שגם הכילה המאובזרת פה לא יכלה להם. לפחות מצאנו את הגסט האוס היוקרתי הזה ויש לנו מים חמים וגם מסעדה במקום. אני אמורה לדאוג אבל לא מצליחה לדאוג לעצמי ולסיים בקבוק חצי ליטר מים. יאללה ניקרגואה באת לי מקולקל. תני לי ללכת. ממש הוטל קליפורניה את.