מי אני

אני יושבת וחושבת על מה צריך להיות הפוסט הראשון שלי ב"מה וזה". כן, זה חשוב, זה מרגיש שזה מתווה דרך, הצעד הראשון שלי בעולם הבלוגים שאולי יקראו גם אנשים שאני גם לא מכירה. אז איך אציג את עצמי? באיזו דרך אבחר ללכת? אין מי שאני צריכה להתאים את הדיבור אליו, אין סגנון מסויים של אנשים. והרי מי אני? מי יודע מה אני? הרבה פעמים אני תמונת מראה, או לפחות השתקפות של הסובבים אותי. ואני בוחרת לי אנשים טובים שיסבבו אותי כדי לשמש להם תמונת מראה שכזו. מאז ומתמיד אני מוצאת את עצמי, כמו זיקית, מתאימה את עצמי לסביבה. מנסה להבין מה הציפיות של אחרים ממני ולעמוד בהן. לפעמים זה מגלה לי עוד פן שלי שלא ידעתי על עצמי, לפעמים אני מרגישה שאני משחקת משחק. אני יכולה להיות הפריקית המגניבה שמתאפרת כבד, או המושבניקית התמימה שמגלה את העיר הגדולה. אני יכולה להיות בת הטובים שמתלבשת בקפידה או הזרוקה שלא אכפת לה איך השיער שלה נראה. אני המגניבה שלא חושבת יותר מידי וזורמת עם הרוח, אני זאת שמתכננת קדימה ולא אוהבת שמשנים לה תוכניות. אני עצמאית שאוהבת שמחליטים בשבילה. יש מעט מאוד אנשים שאני מרגישה שאני באמת אני בסביבתם. אנשים שלא גורמים לי לעטוף את הסיפורים שלי בתמהיל של מגניבות. ואז המפגשים האלה גורמים לי לשאול את עצמי על האני כשאני לא איתם. אני קצת מקנאה במי שמאז ומתמיד יודע מי הוא, או מה הוא עושה. הפאשניסטיות, המושבניקיות הטיילניות, הקרייריסטים, הספורטאים, אנשי חיי הלילה שכל היום מבליינים, אנשי הבוקר שתמיד מספיקים את כל הסידורים שלהם. אלה שהתחביבים שלהם הם גם הקריירה שלהם, אלו שכל כך מוכשרים שזה פשע לא לעשות את מה שהם כל כך טובים בו. אלו שכל החיים מתמקדים בדבר אחד עד שהשם חיבה שלהם זה המקצוע שלהם. תמיד רציתי שיהיה לי איזה משהו אחד מסויים שיכירו אותי לפיו. שירה הרקדנית? שירה הציירת? שירה הביישנית? שירה היפה? לפעמים נראה לי שזה כאילו לא משנה בכלל לפי מה יכירו אותי כל עוד זה יהיה ה-דבר ה-אחד. מגיל מאוד צעיר אני מתנסה בתחומים שונים ובדרך כלל מהר מאוד עוברת הלאה. להלן: טניס, התעמלות קרקע, בלט, ריקוד היפ הופ, שחיה, ציור במשי, פיסול בחימר, חלילית, כינור, פסנתר, תנועת נוער, מנוי לספריה, רולר בליידס, סקי, סנואובורד, קורס ברמנים, שליחות ציונית בחו"ל, התחלה של תואר בבצלאל, תואר בתקשורת וקולנוע עוד שליחות. וזה רק מה שהשאיר עלי מספיק רושם כדי להיכנס לרשימה. בעצם, כשאני חושבת על זה לעומק, אני אוהבת את כל האני האחרות שקיימות בי. בסוף הן כולן אני. אני אוהבת את הורסטיליות, את היכולת ליהנות בכל סיטואציה, כמעט בכל מקום שישימו אותי בו. בטיול של יומיים עם הציוד על הגב, בלילה מפרק של אלכוהול, בסמינר מקצועי על יהדות ארצות הברית, בלכתוב עבודות פילוסופיות ללימודים, בלשבת על החוף עם חברים וקצת בירות, בלראות סרט בקולנוע לבד, בקורס צילום-כתיבה יוצרת-ציור-בישול-וכו', בעבודה בחברה להגנת הטבע, בדירה הקטנה שלי בפלורנטין... אז זאת אני. קוראים לי שירה. רווקה. 30. מושבניקית במקור. חיה בעיר כבר 10 שנים. אני אוהבת לכתוב ומרגישה שכשאני כותבת, לעצמי בעיקר, אני הכי עצמי. מתאימה את עצמי לעצמי. מספרת לעצמי את מה שהייתי רוצה לשמוע. כותבת בסגנון שאני אוהבת לקרוא.