בכלל לא כיף להיות חולה

יום ראשון בשבוע. דווקא היום אני חולה. נשארתי בבית. אחרי כמה ימים שגררתי צננת ושיעול לא מחמיא החלטתי להתגבר על המצפון שלי ולנסות להבריא. או לפחות להתחזק. קמתי בבוקר, העיניים בקושי נפתחות, ניסיתי לגייס את מיתרי הקול להתקשר להודיע שאני לא מרגישה כל כך טוב, אבל רק מה"הלו" שלי כבר נאמר לי להישאר בבית. זה תקופה כזו, כולם חולים עכשיו. אז למה אני קשה עם עצמי? כי אני יודעת שזה בעצם אשמתי. העמסתי על עצמי יותר מידי עם הלימודים, העבודה וכו'. הגוף שלי פשוט אמר - "הלו, מה קורה וזה?" והשבית את עצמו. "אבל זה רק צננת!", ניסיתי למחות. השתעלתי שיעול מהדהד והתכרבלתי עמוק יותר בשמיכה. אז היום כבר לא היתה לי ברירה, המצפון גם קצת מושבת אז לא הרגשתי רע לבטל את מה שהיה מתוכנן ופשוט להישאר בבית ולנוח. כי אי אפשר לעשות שום דבר אחר. בערך בחצות היום הצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה וזה רק כדי לעבור לספה. החולי פשוט משתק. אז אני משכנעת את עצמי לפחות לקרוא איזה מאמר ללימודים, לפחות להיות פרודוקטיבית. אבל זה לא באמת עובד. אפילו להתרכז באיזה סדרה טובה אני לא מצליחה. ואז כל מה שנשאר זה להסתכל על הקירות ולהתחיל לחשוב. לחפש למי אפשר להתלונן ולא להרגיש רע עם התלונות. אולי מישהו ירים את הכפפה ויבוא להכין לי מרק. אבל אין באמת מישהו שאני מרגישה בנוח להביא אותו לפה לטפל בי. אולי אבא שלי, אבל זה כבר קרה פעם אחת השנה ומאז יש לי סיר ענק חדש ושתי קופסאות מרק בפריזר. הוצאתי אחת מהקפאה. הכל נהיה קשה יותר כשחולים. יותר קשה לזוז, יותר קשה לצאת מהבית, יותר קשה לנשום, יותר קשה להיות לבד. ואני לא מהמתלוננות בד"כ. בכל יום רגיל אני דווקא הסנגורית של הרווקות. כי כשאמצא את מי שארצה להיות איתו כל החיים (אם יש דבר כזה) אז יהיה לי את כל החיים להיות איתו. ועד אז, אנסה ליהנות מהחיפושים. אבל כשחולים, כל מה שבא לי זה מישהו אחד שאין בעיה להרים לו טלפון, למשוך באף פעם אחת והוא יודע בדיוק מה לעשות בלי שאצטרך לבקש. מישהו שישים לי יד על המצח ורק מהמגע שלו אני ארגיש יותר טוב. מישהו שיסתכל לי בעיניים ויגיד לי שאולי יש לי חום כי העיניים שלי נוצצות. מישהו שיגרום לי לצחוק כל כך חזק שאני אשכח בכלל שאני לא מרגישה טוב. בכללי אני לא בן אדם חולני, אני מגדירה את עצמי "חולה" לעיתים ממש רחוקות. אבל משום מה בכמה חודשים האחרונים זה קרה יותר מפעם אחת. לא כזה חולי בקטנה של משיכה באף או קצת כאבי ראש. חולי שגרם לי לשים פעמיי לסופר פארם הקרוב ולבקש מהרוקח "משהו שיקל על..." וממש לקבוע תור לרופאה וללכת לראות אם הכל תקין. אולי זה חלק מההזדקנות ואני נהיית חלשה יותר וחשופה יותר לחיידקים, אולי זה השינויים בהרגלים שמשבשים לי את המערכת החיסונית. ואולי זה משהו בפנים שהופך אותי לרגישה יותר גם מבחוץ. אז אני מנסה קצת לנוח, למרות שזה קשה עם כל הלחצים מסביב, לא לחשוב יותר מידי ולהתרכז בלגרש חיידקים. כשאצליח לקום מהספה, אלך לבדוק אם המרק קצת הפשיר ואפשר להתנחם בנתיים במשהו מפעם. כי לפעמים, המרק הוא רק תירוץ... נ.ב. המרק הוא לא תירוץ