ממבט ראשון

אחרי עוד מפלה בתחום הזוגי, חבר של חברה שאל אם אני פנויה לשידוכים. אני בדרך כלל לא אומרת לא. כנראה ממקום של Fear Of Missing Out רציני, אבל אני בדרך כלל מעדיפה להתחרט על דברים שעשיתי מאשר להתחרט שלא עשיתי אותם. וגם בדרך כלל אני לא מתחרטת. אז אמרתי כן. בטח. לא שאלתי יותר מידי, מיהו ומהו ומיאו. יומיים אחר כך החברה עדכנה, שאם יש לי שיחה לא מזוהה, זה החבר של החבר ושהיא מסירה כל אחריות כי היא לא מכירה אותו בכלל ואין לו פייסבוק אז שאין טעם לנסות בכלל. קראתי את ההודעה, עניתי חחח ושכחתי מזה. יומיים אחר כך היתה לי שיחה לא מזוהה שלאחריה הודעה. "הי, זה החבר של החבר, תחזרי אלי כשתתפני. ערב נעים" . אבל רגע, מה פתאום, מי הוא ומהו ומיאו?! נשמתי עמוק והרמתי טלפון. הרי אני בן אדם נוסטלגי ואולד פאשן, וככה זה היה פעם. בלי פייסבוק והיכרות מוקדמת. שידוך. בליינד דייט. הארד קור. אולי דווקא ככה זה יצליח, בלי דעות קדומות, פשוט, ישר ולעניין. אחרי ניסיונות תיאום רבים במשך קצת זמן התקבלה הודעה : הוא: "הי, מה המצב?" אני: "אפשר כבר לקבוע לדרינק?" הוא: "את המקומית, תבחרי מקום" אני: "בירה או קוקטיילים מקסיקנים?" הוא: "הייתי בעניין של בירה עד ששמעתי שיש קוקטיילים מקסיקנים". אני: "סגור, נתראה, אני אשים פרח סגול בשיער שתוכל לזהות אותי" הוא: "לקחת לי את הרעיון..." עד עכשיו נשמע חביב. הנמכתי ציפיות כדי לא להתאכזב. בכל זאת הבטן קצת מתהפכת מהתרגשות שאולי דווקא זה כן יקרה וקדימה לצאת. ... ... ... חזרתי. אחרי שעה. הוא זיהה אותי בגלל הפרח בשיער או המבט האבוד בעיניים. התיישבנו בחוץ כי לא היה מקום בפנים. אם זה בסדר לי? כן זה בסדר, {במילא אני עפה מפה עוד שעה} חשבתי לעצמי. כי ככה זה. אין שני לרושם ראשוני. ושלוש השניות הראשונות כשפוגשים מישהו במטרה לפתח מזה משהו רומנטי די חורצות את הדין. הוא עושה לי את זה או לא. אז לא אמרתי לא וקמתי ללכת, נתתי לו הזדמנות וגם לי, להכיר את הבן אדם ולראות אם גם יש חיבור. חייבת להיות כנה, שבגילי המופלג, או לא בגלל הגיל, בגלל הסטטוס, או לא בגלל הסטטוס בגלל השעמום , או לא בגלל השעמום בגלל שנמאס לי מסתם, אני מחפשת משהו יותר. מבינה שמשיכה פיזית זה לא הכל וצריך וחייב להיות חיבור יותר עמוק מזה. אבל מה לעשות, בסוף אני חייבת להרגיש את האקסטרה הזה. אני מאמינה שהוא חיוני ואני בטוחה שהוא קיים. ופה, לא היה את זה. ללא ספק ישב מולי בן אדם אינטיליגנטי, רגיש, נעים ואפילו משעשע. אבל זה פשוט לא היה זה. תקראו לי בררנית, תקראו לי סנובית, תקראו לי כשהאוכל מוכן כי אני קצת רעבה. העברתי שעה בנעימים, שתיתי דרינק נחמד אבל מיציתי מהר. הוא לא סקרן אותי ולא עשה לי חשק לראות אותו שוב. כל מה שעבר לי בראש זה שהוא יכול ממש להתאים לחברה אחרת שלי ואיך אני אומרת לו את זה יפה. אז הרבה תודה על המחשבה, וסחטיין על הספונטניות, אבל כנראה שזה לא כזה פשוט כמו פעם, או אולי אני לא באמת פשוטה כמו שהייתי רוצה להיות פעם.