טיול בלב מדבר

השבוע ירדתי למדבר למצוא לי קצת שקט. או לפחות לחפש אותו, כי מי מבטיח שדווקא במדבר אמצא אותו. במסגרת טיול, לבד, בלי הסחות דעת, יש סיכוי גדול יותר לשמוע את עצמי חושבת. החלטתי על טיול, לבד, בשמש, בבוקר. אז קמתי, לבד. ואכלתי ארוחת בוקר, לבד. ויצאתי לדרך, לבד. בצעדים גדולים שמנסים לגמוע את הדרך, להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן. אבל מידי פעם פשוט הייתי חייבת לסטות רגע מהדרך כדי לעמוד לרגע משתאה אל מול הנוף. לעצור נשימה ולשחרר אנחת רווחה אל האוויר. בחיפוש אחרי סימון השביל שלי, יש חשש, אולי פספסתי, אולי אני לא בדרך הנכונה. אולי אשאל ואתייעץ. אבל אין את מי, אני לבד. אין מי שיאושש את עמדתי או יסתור אותה. צריך פשוט לסמוך על האינסטינקטים. ולפעמים צריך לעקוב אחרי סימון אחר, כי הוא קיים, כי הוא מוביל אותך. הגילוי של הסימון הירוק העלה חיוך על פני. זה הסימון שלי, זה השביל שלי, זה מה שחיפשתי שיסמן לי את תחילת הדרך. ובצעדים שהפכו להיות קטנים ומהוססים התחלתי לרדת אל המכתש. המחשבות מסתחררות ולא נותנות מנוח, אני מנסה להשתיק אותם ואז נזכרת שדווקא בשביל זה באתי. בשביל לשמוע את עצמי חושבת. אז אני ממשיכה בירידה עם מודעות קצת יותר גדולה לקולות בתוך הראש. ואז אני חושבת, האם טוב לי עם הלבד הזה? או שהייתי מעדיפה ללכת פה לצד עוד מישהו? הירידה מתחילה להיות פחות תלולה והביטחון עולה. באופק אני רואה שתי דמויות. הסקרנות גוברת ואני מגבירה את הקצב. במי אפגוש על אם הדרך? התרגשות מעורבת בחשש מעורבת בתקווה מעורבת ברתיעה. הם עוד רחוקים. האם כדאי לי להתקדם מהר יותר? לשנות כיוון? להוריד את הראש ולעבור לידם מהר? או להרים אותו ולמלא את החזה בביטחון? לפתע הרגל מאבדת אחיזה לרגע. אבנים קטנות מתגלגלות לי מתחת לנעל. שניה וחצי ללא כוח כבידה בתוך הגוף והלב מרחף איפשהו ליד המוח. יחד הם מנסים להחליט איך להתמודד. הרגל השניה נשלחת קדימה והנפילה נמנעת. זה מערער לי את הביטחון אבל מהר מאוד אני חוזרת לגמוע את השביל בצעד בטוח. הגעתי למטה. פיצול בשביל. החלטתי מבעוד מועד איזה כיוון אקח. אבל אולי השביל מזמן לי הרפתקה שלא צפיתי? אני מתיישבת על אבן, חושבת על הדרך שעשיתי עד עכשיו, בוחנת את הרעיון של לשנות כיוון. חושבת על המטרה שלי בסוף ומחליטה לדבוק בתוכנית המקורית. תסמכי על עצמך, הקולות אומרים לי. אני ממשיכה. הסימון הירוק הופך לכחול וההליכה על מי מנוחות. שביל שמוליך אותך איתו בתוך ערוץ נחל שפעם היה בו אדמה. אני חושבת על מים שמצליחים להשפיע גם על הסלע הקשה ביותר. חושבת על צמחים שמצליחים להסתדר ולהתאים את עצמם לאקלים המדברי היבש. חושבת על הזבוב הטורדני שאני מנסה לסלק, אבל בעצם הוא היה פה קודם. חושבת על ציפור נודדת שיכולה לעוף מפה ברגע אחד ולשנות אווירה. הסימון לוקח אותי ימינה. אל מעלה המכתש. עם כל צעד שאני עושה מתקצרת לי הנשימה. אני כועסת על עצמי שאני לא בכושר. מרגיז אותי שזה קשה לי ואני צריכה לעשות עצירה כל 4 דקות. נותנת לעצמי יעדים- עד האבן ההיא ואז ננוח. מעודדת את עצמי שזה כבר נגמר. מקללת בקול גם כשאין מי שישמע. והלב דופק בלי מעצורים. אני מרגישה אותו בכל הגוף. הגעתי למעלה. האוויר מלטף את הפרצוף שלי שנהיה אדום משילוב של מאמץ וקרינה של מדבר ב 12 בצהרים. הספסל מזמין אותי לשבת ולהסתכל מטה על כל הדרך שעשיתי. אני מרוצה. מסופקת. מאושרת. איך אומרים? קצת כמו בחיים.... המטרה היא לא להגיע. המטרה היא הדרך.