השעה שש והכל בסדר!

החזקתי מעמד 24 שעות בלי טכנולוגיה. בכלל. החלטתי להצטרף לתנועה של Undigitzie.me ולחגוג את החג הלא דיגיטלי כהלכה. הכרזתי כמה שעות לפני במדיה האהובה עלי (יחסי אהבה שנאה) - פייסבוק, שלא אהיה זמינה ביממה הקרובה ועל תוכניותיי לסופ"ש במקרה שמישהו כן רוצה לבלות במחיצתי. בשעה 17:30 נגמרה לי הבטרייה והפלאפון אמר לי BYE ורטט ריטוט גסיסה אחרון. זרמתי איתו והשארתי אותו כבוי עוד מאותו הרגע. קבעתי מבעוד מועד עם חברה לארוחת ערב בשעה 20:30 בפינת רחוב מסויימת והפלא ופלא, שתינו הגענו בזמן! מאז שכולם זמינים כל הזמן, אתה לא מרגיש רע לאחר, מקסימום שולח הודעה של "בדרך" והכל כמו נסלח. אחרי ארוחת ערב דשנה שמנו פעמינו לבוקסה לשמוע הופעות. דיילים חביבים של האירוע קידמו את פנינו וביקשו לכבד את האירוע ואת הטלפון להשאיר בתיק. החברה לא כל כך התחברה לטרנד אבל הצניעה את הטלפון בשבילי. למרות זאת זיהיתי כמה מורדים שכן צילמו, סימסו או סתם הניחו את הטלפון על הבר כי הוא שם. זה שם את הטלפון בסוג של מעמד כבוד. לא משנה איפה אני או עם מי אני יושב באותו רגע, מה שמגיע מהמכשיר הקטן הזה, כנראה יותר חשוב או לא סובל דיחוי. וגם, העניין הזה של לצלם הופעה שאתה נמצא בה, זה מנתק אותך מהחוויה בצורה מאוד אינטנסיבית. ולמה לצלם? האיכות נוראית, וברור שאתה לא תצפה בזה שוב. אבל לא - איכשהו נעדיף לראות דרך מסך קטן ולבדוק שזה מתועד מאשר להיות נוכח לגמרי. במהלך הערב הצטרפו אלינו כל מיני חברים. אף אחד מהם לא שלח לי הודעה שהוא בא ולא בדק איפה אני יושבת בדיוק באותה שניה. עבד לי העניין הזה של להודיע איפה אני אהיה, ומי שבא, ברוך הבא! לפני שהלכתי לישון היה לי קצת קשה. מה אם מישהו חיפש אותי, מה אם יש תמונה חדשה שעוד לא ראיתי, לא עשיתי לייק, לא עניתי לשיחה. לא היה לי את הטקס של לעבור על כל הפיד בפייסבוק ואז לרענן שוב כדי לראות שלא פספסתי כלום. עצמתי עיניים בחיוך וישנתי ממש טוב עד אור הבוקר. נראה לי שזה טקס מיותר. בבוקר המזג אויר לא ממש שיתף פעולה עם התוכניות שלי. אבל אמרתי שאני אהיה בים מ12 אז אני אהיה בים!! בדרך תפס אותי גשם, אז עצרתי אצל חברה ודפקתי בדלת. היא קצת נבהלה כי פתחה את הדלת במקרה במטרה לצאת לריצה אבל תכ'לס אמרתי מראש שאולי אני אבוא. היה משעשע. אני ממש מתגעגעת לימים שפשוט היית דופק בדלת של מישהו ושואל "אפשר לבוא אליך?". כשפסק הגשם המשכתי על הטיילת, לא התקפלתי, בעיקר כי לא היה לי איך להודיע. התיישבתי על אחד הספסלים והעסקתי את עצמי. לא היתה לי טכנולוגיה לברוח אליה ופשוט התחלתי לדבר עם הבחור שישב לידי. כנראה שזה לא היה קורה אם הייתי נשאבת לתוך הפייסבוק או לשיחות וואטסאפ רנדומליות, כפי שקורה לי לפעמים. אז יצאו מזה כמה שיחות מעניינות עם אנשים זרים ובסוף גם חברים הגיעו. ישבנו על החוף כמעט עד השקיעה. אפילו נראה לי שהשתזפתי. היה רגע אחד שמישהו הוציא את הטלפון שלו כדי לבדוק אם חזרו אליו להודעה ולרגע, חצי בצחוק, ניסיתי לחטוף לו את המכשיר ולהתחבר. זה כמובן לא היה ריאלי כי לא באמת רציתי להתחבר (וגם כי הוא גדול וחזק ממני). רציתי להצליח לשרוד 24 שעות בלי לבדוק כל כמה דקות אם משהו השתנה, בלי לדמיין את הצלצול שלי, בלי לצלם, פשוט בלי. והצלחתי. ואני מאוד גאה בעצמי. ואני רק מקווה שאצליח לקחת את הכמה מחשבות שעברו לי בראש לאורך היום ולמתן את התלות שלי בטכנולוגיה. להבין שגם אם אני רוצה שיקרה משהו, זה שאני ארפרש לא יגרום לזה לקרות. שאם אכלתי משהו שנראה טוב, לא כולם צריכים לדעת את זה. שכשאני נמצאת עם מישהו שום צליל לא יסיח את דעתי. כמעט.