סיפורי סבתא

נראה לי שאני ממש בוגרת לגילי, אחרת, איך תסבירו את העובדה שגברים בני 60 מתחילים איתי?? ביום הלא דיגיטלי ישבתי בטיילת צפיתי אל הים. אנשים באו והלכו, ישבו, קשקשו והמשיכו הלאה. כששני ה-איך נקרא להם-מבוגרים נחמדים התיישבו לידי לא חשדתי. בגדול הם היו נראים לא מזיקים, טרפו טוסטים מאבולעפיה כאילו אין מחר (וכדאי שישימו לב, במקרה שלהם, עלול לא להיות מחר) ואפילו הציעו לי ביס. אמא אמרה לא לדבר עם זרים. בעצם, זה אף פעם לא היה משהו שחינכו אותי לא לעשות. תמיד הייתי חברותית גם, ובמיוחד, לאנשים שאני לא מכירה. אז לקחתי ביס והתחלנו לקשקש. שני גברים מרשימים, לא אשקר, עם סיפורי חיים מפה ועד להודעה חדשה. קצת כמו אבא שלי, רק שאת הסיפורים שלהם אני לא מכירה. גם עם אבא שלי, כשיש סיפור חדש זה מרגש אותי. אבל זה כבר לפוסט אחר... החברים מכירים מהצבא, היו יחד בשייטת, עם סיפורי גבורה וסיפורים על שותפות הגורל שלאחר מכן. על החיים הבוגרים והחברות שקשה לשמר מעבר לאוקיינוס. כמובן שאחד מהם עבר לחו"ל ואז זה פותח צוהר לז'אנר סיפורים אחר לחלוטין. אני הייתי מהופנטת. בשלב כלשהו עברנו לדבר על אוכל. וכשהתגלה להם שלא הייתי במסעדה מסויימת אחד מהם הזמין אותי לארוחת ערב. קצת חששתי, בכל זאת אני לא מכירה אותם. אבל נו, הסיפורים הטובים ביותר לא התחילו ב"יום אחד נשארתי בבית", החלטתי להיענות להצעה וקבענו להיפגש שם בערב. כל הדרך ניסיתי לחשוב למה בעצם אני הולכת. דבר ראשון, אני נוטה לתת אמון באנשים, תקראו לי תמימה אם תרצו. חוץ מזה אני תמיד אופטימית ותוהה מה פוטנציאל הצמיחה מאירוע שכזה. אולי הוא יוקסם ממני. ואולי יש לו בן חתיך ומוצלח שירצה להכיר לי. אולי יציע לי הצעת עבודה מעניינת. אולי סתם יהיה ערב נעים במסעדה טובה. ובכלל, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?! הגעתי בביטחון עצמי מופרז, כי אין דרך אחרת להגיע לארוחת ערב עם מישהו שהכרת באותו יום שיכול להיות אבא שלך. הזכרתי את העובדה שהוא באמת מזכיר לי את אבא שלי כמה וכמה פעמים לאורך הערב. ואכלנו לבריאות. כמו שחשבתי, בהחלט היה ערב נעים במסעדה, איש שיחה מרתק, מלא סיפורים כמו גרעינים של אבטיח (שלפעמים גורמים לך לתהות למה הם שם בכלל, אם כבר המציאו אבטיח בלי גרעינים) וגם קשוב לסיפורים שלי. בסוף הערב התהלכנו קצת ברגל. ואני עדיין מהופנטת לסיפורים. עד שלפתע, הוא שואל אותי איך אני מחזיקה את עצמי, אם יש מישהו שדואג לי. בתמימותי אני עוד עונה לו, שהמשכורת די בסדר, וההורים גם קצת עוזרים ואז הוא בחר לספר לי סיפור שאיך אומרים, "פה חשדתי!" הוא מספר איך כשהוא גר בראש פינה, היתה סטודנטית נחמדה מתל חי, שהיתה מגיעה אליו הביתה מדי פעם, מעבר לזה שהרגישה שם בנוח והיתה גם מנקה ומסדרת, מבשלת ותופרת, הוא מימן לה את הלימודים. "ולא שהוא רומז לשום דבר" אבל הנה, ממש ברחוב הבא הדירה שלו. "רוצה לעלות לקפה?" פה הגלגלים התחילו להסתובב קצת יותר מהר. מילים התחברו למעשים התחברו למחוות. אמרתי יפה תודה, כי מנומסת אמא כן לימדה אותי להיות, שהיה לי ערב נעים והוא איש מקסים, אבל אני הולכת הביתה. ולא, אין צורך להעלות אותי על מונית. ולא, כנראה שאני אהיה עסוקה מחר אז לא נוכל להיפגש. נו, לפחות יצא מזה פוסט...