הוא הלך בשדות

אני יושבת ומקשיבה למלא שירים יפים ברדיו. פתאום שמים "תן לשים ת'ראש על דיונה", בטח לקראת יום העצמאות, אני חושבת לעצמי. אחרי זה יש את "במקום הזה" של דני ליטני, איזה שיר נדיר לשים ברדיו איזה כיף, אני חושבת לעצמי. ואז השדרנית מתחילה לדבר ואני שומעת בקול שלה שמשהו לא בסדר. "לכבודו" "לזכרו" וכל מיני מילים כאלה נזרקות לאוויר. אני פותחת אתר חדשות וכמו לפני כמה חודשים כשאריק הלך, אני נתקפת צמרמורת. אסי דיין מת. את התרומה האמנותית שלו לפילמוגרפיה הישראלית אני לא מצליחה לפרוט, אני גם לא מתיימרת לזכור הכל. "הוא הלך בשדות" (1967) "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), "בנות" (1985) ו"החיים על פי אגפא" (1992) הם רק חלק קטן מהאהובים עלי. חייו הפרטיים הם כמובן סבך שאם נתחיל להיכנס אליו לא נצא. נצר למשפחת דיין ושוורץ, ממייסדי נהלל ודגניה, שגידלה מספר לא מבוטל של אנשים ששמענו עליהם בהזדמנויות אחרות. התחתן והתגרש וחוזר חלילה ואבא לשלושה ילדים. איפה הוא פוגש אותי? בין לגדול על סרטים ושירים שהיה שותף בהם, להומור שחור שמלווה אותי גם בבגרותי, ללמוד על סרטי קולנוע שביים וכתב, לראות סדרות שכתב והשתתף ולערוג לתקופה אחרת, נוסטלגית שהמשיכה שלי אליה לא מוסברת. פעם הלכתי להופעה של נפתלי אלטר שהלחין הרבה משיריו של דיין וחבורתו בתקופה ההיא. מבעד להתרגשות ולדמעה שהזלתי פה ושם קלטתי שמאחורי יושב אסי דיין. יושב, מאזין, מתרגש, צוחק ובוכה. כחלק מהקהל וכאורח כבוד. זה ריגש אותי עוד יותר. אפשר לדבר על הפרובוקטיביות שלו, על הסמים, על איך הוא גידל את הילדים שלו, ועל הדמות שסיגל לעצמו לאחרונה. אפשר לסלוד מהאישיות שלו, אפשר להעריץ את היצירתיות שלו. אבל כל מה שעובר לי בראש, זה שעוד חלק מהתקופה ההיא נעלם. ולהגיד תודה על עוד נדבך בתרבות הישראלית. לזכרך, אסי, בא לי לצעוק אני פרחה!