זולגות הדמעות מעצמן

אני אפילו לא דומעת. לא מצליחה. יבש. תקופה שכזו. גם שאני ממש מנסה. הדמעות לא זולגות ולא מעצמן. חושבת על הלחצים. על עומס שיש לי בעבודה. בלימודים. על התחלה שנקטעה. אסקפיזם, זה כל מה שנשאר לי. אני רוצה לכתוב וכלום לא יוצא. אני צריכה לכתוב כדי להוציא אבל זה המילים לא נאספות לכדי משפט לכדי פסקה לכדי טקסט שלם. ומה זאת המילה הזאת לכדי, השתמשתי בה יותר מידי פעמים. הלוואי שאכתוב טקסט קורע לב על מלחמות ועל שקט ועל פחד ואז כשאחליט להוציא אותו הוא כבר לא יהיה רלוונטי. אני לא מרגישה שיכולה לכתוב טקסט כזה. טפו טפו טפו, לא ספגתי אבדות קרובות מידי. טפו טפו טפו אני מרגישה בטוחה. לא מרגישה שיש לי זכות להתלונן. לא על הפרת השקט, לא על כניסה קרקעית. לא מרגישה שיכולה להשפיע, לא מרגישה שיכולה לגבש דעה. אז האסקפיזם, זה כל מה שנשאר לי. ללכת לים, לכתוב עבודה ללימודים, לצאת לשתות בערב, לתכנן תוכניות לסופ"ש הבא. לעשות כאילו אני לא חושבת על זה כשבעצם אני לא מפסיקה לחשוב. אבל המחשבות מתרוצצות מצד לצד בעד ונגד ובעד. לא סותרות זו את זו ולא מתארגנות לטיעון קוהרנטי. וכל מה שיוצא לי זה "שיט". אני לוקחת נשימה עמוקה מחליטה לא להחליט. מנסה להעלות על עצמי חיוך, נאחזת בדברים הקטנים שעושים אותי שמחה. ואז גם אותם לוקחים לי. ביקורת, ביקורת מכל מקום. ומהמקום היחידי שאני מחפשת אותה, ציניות או אהדה בלתי פוסקת. בלי הכוונה בלי פידבקים, לחיוב או לשלילה. מה הדרך שלי? אני בדרך הנכונה? אולי אני לא יודעת לקבל ביקורת. אולי אני דווקא כן מחזיקה בדעה מוצקה שאני יכולה לסנגר עליה. אולי אני אוספת אנשים בדרך שיתמכו ולא יאתגרו וכשהם כן זה כבר לא מתאים. אולי אני לא מאתגרת את עצמי מספיק. אני רוצה לכתוב, וכבר שום דבר לא נראה מספיק חשוב לכתוב עליו. כל מה שאנסח יהיה קלישאתי, כל מה שאצלם מישהו ראה את זה קודם. אני יודעת לספר רק על עצמי. ואפילו אני כבר לא מסוגלת לשמוע את זה. להתעסק בטפל, בשפל. כשדברים יותר גדולים ממני קורים מסביב. ומה קשורה שמיטה להר סיני? מה שונה זוועות המתרחשות בחצר האחורית לזוועות אחרות שממשיכות בעולם. זה קשור אלינו, וזה מערער אותנו. ומי זה האותנו הזה כשנוח לנו להגיד אותו מבחוץ אבל מבפנים אנחנו קרעים קרעים, טלאים טלאים של אנשים שלחלקם אני לא מעוניינת להיות קשורה. אבל זה פה, זה פיזי, שומעים את זה רואים את זה. גם את מה שלא. רואים וירטואלית. והרי וירטואלית זה הכי אמיתי. גם שזה לא פה קרוב אני בורחת לאסקפיזם אבל את זה קצת יותר קל לי לתרץ לאחרים ולעצמי. כי גם זה מציק לי שכל מילה שנאמרת מרעידה אותי. מטלטלת. מערערת. אני לוקחת את זה אישי מידי, ללב מידי. לפעמים זה לא משנה. ועונה בציניות. ובסרקסטיות. ובחוסר רצינות שמעלה את השאלה האם אני יכולה להיות רצינית? האם אני רוצה? אולי זה הקול השפוי שלי. חוסר רצינות שמתעסק בהווה. ולא בעתיד, במה יהיה. בהשערות וספקולציות שנשענות על ניסיון של אנשים אחרים. וללמוד מנסיון אפשר, אבל רק של עצמך. אם רק הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום. אם רק הייתי יודעת היום את מה שאדע בעתיד. והאם זה לא החיים בעצם, להחליט החלטות על סמך השערות שאתה חושב שהם ישפיעו על איך חייך יראו בעתיד.