בסוף של ים

אני טובלת. והשמש, עוד רגע טובלת. ושתינו נחלוק רגע של נגיעה במים. אני יודעת שהיא לא באמת נוגעת, ובכל זאת, זה נוגע לי. זה נוגע בי. ציפורניים משוחות בכחול של שמים מציצות כשאני מרימה את הרגליים למעלה. מנסה לצוף, להירגע, לשחרר. בין מים לשמים. רק אני עם עצמי. רחש, רעש של גלים קטנים שמפרים שלווה, של צווחות אושר ותקתוקים של משחק חסר פואנטה. פיק פאק פיק. רצועת אור צהובה מתחיל להתארך אל עבר האופק נמתחת כמו גומייה לשיער שמאבדת את המתח שלה לאט. זוהרת בצבעים שרק הטבע יכול לגרום להם להראות טבעיים באמת. אי אפשר לשחזר אותם. המים צלולים ואני רואה את הזרמים יוצרים צורות בחול שמתחתי. כל רגע משנים כיוון וחושפים עוד שכבה של חול שעוד לא דרכו עליו. צדף מתגלה בכתימותו, קורץ לי לאסוף אותו, ליצור ממנו משהו אחר. זיכרון. מדגדג לי לקחת אותו, לדמיין שהוא יזכיר לי את הרגע הזה בדיוק. אבל אני יודעת שאם אקח אותו מפה, הוא יצטרף לעוד צדפים שיושבים על המדף שאמורים להזכיר לי רגעים אחרים שכבר מזמן שכחתי. ואולי עדיף כך. האור הצהוב הזוהר מתחיל לקבל את הצבע של הצדף והשמש כבר ממש מתקרבת למים. לוחשת לי להישאר איתה. רק עוד רגע קט. מפצירה בי. עוד קצת, היום עוד לא נגמר. יש לך עוד קצת זמן לנצל. עוד קצת שקט. עוד קצת רעש של חופש. פאק פיק פאק. הגלים כמו טלאים מחפשים את התפר שבינם לבינם. שבינם לבין החוף. שבינם לביני. האדוות מתקרבות ומתרחקות. משקפות את הכתמתמות של השמש. כמו חוט תפירה כתום בין הטלאים הכחולים ירוקים. השמש כאילו דוחפת את הגלים ממנה. מסיטה את המים לכיווני. ועם כל גל גם אני נדחפת מאפשרת למים להביא אותי לאן שהם רוצים. מילימטר קטן מפריד בין השמש למים. אחרי שעברה את מכשול העננים שלפתע הופכים כהים על רקע האור המסנוור. ורק ענן קטן, עיקש, עוד מציק לשמש, מנסה לשמור אותה גבוה. אני מקווה שהוא יצליח, שיחזיק אותה תלויה עליו רק לעוד קצת. אבל היא בשלה. היא אדומה ומוכנה. עכשיו אני יודעת שיש רק עוד זמן קצוב. מהרגע שהיא נוגעת במים כבר אין דרך חזרה. אני נושמת עמוק ומתחילה. בתפילה. תפילה של סוף של יום. רטרוספקטיבה על היום שעבר. על היום שיהיה מחר. על הדברים שהייתי רוצה לעצמי. לאחרים. על הדברים שהייתי רוצה להניח לאחרים. מבקשת מהיקום. מבקשת מעצמי. מחליטה החלטות שהלוואי ואזכור ליישם. אני מהופנטת לשמש ובו בזמן גם לא מסוגלת באמת להסתכל עליה. עד שהיא נעלמת. אני עוצמת את העיניים ורק שומעת. הגלים. פיק פאק פיק. אני טובלת. משעינה ראש לאחור. משחררת. חושבת שאולי צלילה פנימה תעזור. ועוד אחת. ועוד. חושבת על הצדף הכתום. על החול שזז מתחתי. על הזרמים שמזיזים אותי. על קצף הגלים. על ימים אחרים. פוקחת את העיניים ורואה ציפורניים משוחות בכחול של שמים. בולט על רק שמים בצבע אחר לחלוטין. צבע של עצב. של יום שנגמר.