אי אפשר להתגעגע למה שיש

כבר התחלתי פוסט במשפט הזה פעם, בפלטפורמה אחרת, שליוותה אותי בשנתיים שחייתי במונטריאול. אבל הוא כל כך נכון שאני מרגישה צורך למחזר או לשחזר. מה העניין עם הרגש הזה? געגוע. אתה מרגיש שחסר לך משהו. האם זה משהו שתמיד היה לך ונעלם? האם אתה מתגעגע למישהו, למשהו, לטעמים, לריחות? מה הדברים שגורמים לך להיזכר בדבר שאליו אתה מתגעגע ולעורר בך את הרגשת הגעגוע. געגוע. זה מן רגש חמקמק שכזה. בכלל אפשר לקרוא לזה רגש? זה ערבוב של נוסטלגיה עם עצב וכמיהה עם נחת. הרגשה מדגדגת שכזו שאפשר להרגיש אותה בכל חלק וחלק, בכל נים ונים. געגוע שמרגישים בראש, שמרגישים בבטן, שמרגישים בלב. יש געגוע שמרגישים בלשון. כשהייתי במונטריאול, חייתי שם. שנתיים. ממש גרתי. עם דירה והכל. והשגרה. השגרה גרמה לי להתגעגע. לפעמים לשגרה שהיתה לי בארץ, לפעמים לשגרתיות שהייתי פוגשת בה חברים. והמרחק. המרחק גרם לי להתגעגע לדברים שאין לי נגישות אליהם. כי דברים קרובים אתה פשוט יכול לראות, להרגיש, לחוות. ואז אתה כבר לא מתגעגע. ואז חזרתי. והטלטלה גרמה לי להתגעגע. לשגרה. שהיתה לי שם? שעוד אין לי כאן? פתאום לא הרגשתי על קרקע יציבה ולמרות שהגעגוע לארץ בסוף תקופת השנתיים היה קשה מנשוא, התגעגעתי לשם. אני לא חושבת שרציתי לחזור. פשוט התגעגעתי. כי הרי, אתה מתגעגע למשהו רחוק שאינו בר השגה. ואז התרגלתי חזרה לשגרה והגעגוע הפך להיות להרגשה. להרגשת החופש שהיתה לי שם. לחוויות הבלתי פוסקות. לריגושים. לזה שהכל חדש. ובארץ כבר שום דבר לא חדש. למרות שהכל חדש, אבל מוכר. וזה פתאום החיים האמיתיים וצריך לחשוב על המון דברים ולהתמודד ואין זמן להתגעגע. ופתאום קיבלתי טלפון, שאלו אם אני מתגעגעת. כמובן שאני מתגעגעת. אני כל הזמן מתגעגעת. ומצאתי את עצמי במקום חדש. שענה בדיוק על הגעגוע אליו. ובמשך שבועיים מצאתי את עצמי לא מתגעגעת לכלום. הכל היה חדש כל כך ומוכר ממש באותו זמן. ומצאתי את מה שהתגעגעתי אליו בעבודה, בסגנון החיים, בהתמודדויות. ואז נזכרתי שחלק מההתמודדויות היה הגעגוע. והתחלתי להתגעגע. ופתאום אני לא יודעת למה להתגעגע. אני מתגעגעת לבית? אני מתגעגעת למונטריאול? אני מתגעגעת לאנשים? להרגשה? לריחות? לטעמים? אני מתחילה להבין שמוד הגעגוע קשור למה שאתה מתגעגע אליו בדיוק באותה רמה כמו המצב שאתה נמצא בו כרגע. וגעגוע יכול להיות נעים ומעלה חיוכים בדיוק באותה מידה שהוא יכול להכאיב ולגרום לך להרגיש את כל הקישקעס שלך מבפנים. הוא יכול להרים אותך ולייצר אנרגייה שבעזרתה אף אחד לא יכול עליך בדיוק כמו שהוא יכול להפיל אותך ולהשבית אותך מכאבי ראש ועיניים שמסרבים לאפשר לך לזוז. ואני מבינה שהגעגוע טומן בחובו עוד כל כך הרבה. חוסר סיפוק, רדיפה אחרי הבלתי מושג, רצון להספיק הכל מהכל ולא להפסיד שום דבר. אבל בשורה התחתונה הוא פשוט געגוע. רגש שכזה חמקמק. שבא והולך. ובא על סיפוקו ומתעורר רעב מחדש. ואי אפשר לשלוט בו או לאלף אותו. קצת כמו הרבה רגשות אחרים. אבל יש בו משהו ברגש הזה שהוא לא חד משמעי. הוא שואל אלמנטים של רגשות אחרים ואולי בגלל זה, דווקא בגלל זה. אני כל כך אוהבת להתגעגע.