סולמות וחבלים

אומרים לי לא לקחת ללב, לנסות להחליק את זה ממני. ליצור רשת של סולמות וחבלים מסביבי ולא לתת לקוביית מזל או שתיים לקבוע איזה שחקן יתקדם כמה צעדים. אולי ייפול על סולם שיטפס ישר ללב, אולי יצא לו דאבל שש והוא יגיע כמעט עד הסוף אבל ינחת על המשבצת של החבל הגדול שמחזיר אותך לנקודת ההתחלה. אבל אחרי שכבר דרכת על משבצות מסוימות במשחק הזה, אין אפשרות לחזור פשוט בהתחלה. זיכרון הקרבה נצרב ובוער בעור, בעיניים, בכפות הרגליים. ורק בא לי להעיף את לוח המשחק ולשיר "שוברים את הכלים ולא מ-ש-ח-ק-י-ם". אבל אומרים לי שאני חייבת לשחק את המשחק. שיש כללים. שאי אפשר לשבור אותם. ואם הם נשברים זה רק כדי להוכיח את נחיצותם של הכללים. מה שהם לא מבינים, אלו שאומרים, שאני כל כך עמוק בתוך המשחק שהוא הפך להיות חיי. ואני שחקנית בו, ויש לי חייל בצבע אדום. אולי בעצם זה פקק של בקבוק קולה מזכוכית שמחליף את החייל האדום שאבד באחד המשחקים הקודמים. אני משחקת לפי החוקים ולא מתקדמת יותר מהצעדים שמותרים לי. אני אפילו מקבלת בהבנה חבלים פה ושם. אבל אני רוצה לשחק קצת אחרת. המשחק הזה כבר משעמם אותי. למה אי אפשר לעמוד על סולם ולא לטפס בו מהר? או אולי להחליט שדווקא בחבל מטפסים למעלה ושאם נחתי על סולם אני יכולה לבחור מי יעלה עליו איתי. אני רוצה להיות מסוגלת לשחק לפי החוקים אבל להיות מסוגלת לשלוט בקובייה. לפחות לעיתים. לפחות כשאפשר. רוצה להסתכל קדימה ולחשב את הצעדים, לנסות לבקש בדיוק את המספר המדויק מהמזל ולהצליח כמו שאבא מצליח בשש בש. הוא תמיד מקבל את המספר שהוא רוצה. אני חושבת שזה בגלל שהוא יודע חשבון טוב. החבלים האלה חלקלקים, ונופלים בהם בלי לשים לב. אבל לוח המשחק שלי הוא לא מרובע ואי אפשר להחליק בו להתחלה. הוא גם לא ממש לינארי, לא בהכרח מתפתח בקצב אחיד. פתאום הוא מייצר לי מודל מרקוב שאני יכולה להתחיל בו במקום אחד ולסיים עם חבל אחר בדיוק באותה נקודה. לפעמים החבל הוא דווקא זה שיחליק אותי למקום טוב יותר. כי הוא לא למטה אלא שונה. אז אני מתאכזבת מההחלקה, מרגישה שאני מאבדת שליטה מאבדת אחיזה, נוחתת ורק אז מרימה את הראש. אז אני נאצלת לזרוק שוב את הקובייה כשמגיע התור שלי וזה רק נהיה קשה הרבה יותר. יש כאלה שיגידו שזה הגיל, שקשה הרבה יותר עכשיו להתמודד עם דחיה, עם טלטול. יש כאלה שאומרים שאחר כך יהיה קשה יותר אז כדאי לשקשק את הקובייה כמה שיותר חזק עכשיו ולדלג במרץ אל המשבצת הבאה. גם אם יש בה סולם. גם אם חבל. אני משקשקת. את הקובייה ומפחד. היא עדיין אצלי בידיים. כמעט תמיד בעצם. מחכה לרגע שאחליט לפתוח את כפות הידיים אל השמיים ולראות איזה מספר יוצא. אני מפחדת לתת לעוד שחקנים את הקובייה. היא שלי. קשה לי לחלוק בה. כשהיא בידיים של מישהו אחר יש לי עוד פחות שליטה על ההתקדמות שלי. אולי זה דווקא דבר טוב. אני משקשקת. עוד עוד. נושפת אל תוך הרווח בין האגודלים למזל טוב, אני עוד מאלו שמאמינים בזה. שקשוק לימין, שקשוק לשמאל. וקדימה להעיף אותה רחוק.