בעין הסערה

השעה שתיים וחצי בלילה. לא נוח לי ומשהו מעיר אותי. מתוך שינה אני פותחת חצי אוזן ורבע עין. זה מרגיש כאילו השמים כועסים על משהו. הגשם מצליף פה למטה בכל מה שנקלע בדרכו. הברקים כמו מכונת פליקר בדיסקוטק בתחילת שנות התשעים והרעמים מבחינתם פשוט נשמעים כמו שיר אחד ארוך של להקת האבי מטאל באותו מועדון בדיוק. זמן אמיתי. אני בעין הסערה. עכשיו זה הכי גרוע שיש. מנסה לעצום עיניים חזק ולישון. להתעלם. עד יעבור זעם. אבל זה מזיז אותי. זה מטריד אותי. יותר מידי שאלות בראש שמעירות עוד שאלות שגורמות לי להתעורר ולהקשיב לשמים. שמים שמטילים עלי מורא מלמעלה ומכל הכיוונים. שמים שאני אמורה להביט אל על ולומר להם תודה על גשמי הברכה. אבל זה לא מרגיש כאילו בורכתי עכשיו. מרגיש כאילו מישהו הטיל עלי קללה וזה השלב בו העננים נהיים סמיכים יותר. נצבעים בסגול וירוק כהה ואורות צהבהבים נשפכים בדיוק על הסכנות העומדות להגיע. סרט של דיסני. ניצן מינץ אולי מישהו מנסה להזהיר אותי. ממה? אני מתכרבלת עמוק יותר בשמיכה, מנסה לאטום את כל החריצים שאהיה עטופה טוב טוב. מתהפכת לצד השני ומקווה שככה יהיה לי יותר נוח. אולי ככה אצליח להרדם. להתעלם. להתרחק מעין הסערה. לפחות מנטלית. אבל אני בתוכה, עמוק בפנים. וכבר אין דרך חזרה. כדי לצאת מזה אני צריכה להשתמש ברוח ולנדוד איתה, לנסות לרוץ בין הטיפות. לא להחליק וליפול בתוך שלוליות, לשמור על חום גוף גבוה וכפות רגלים יבשות. הרעשים מתרחקים. תדירות הפליקר הופכת לקצב טכנו של סוף שנות התשעים. זה מטריד כמעט באותה מידה. יש זמן להתרגל לזה שזה לא שם ואז מפתיע אותי שוב. בזמן הזה מתפנה לי בראש מקום למחשבה על המקום שפנוי פה לידי במיטה. קל לי מידי להתהפך. פשוט לנסות את הכרית השניה. אולי היא תאטום את האזניים טוב יותר. אבל גם אם אני משיגה שקט מוחלט מהעולם שבחוץ, ואולי דווקא כשזה קורה, אני שומעת טוב יותר את העולם שבפנים. ושם אין רחמים. המקום במיטה צורם לי. אורח החיים מערער אותי. החלטות שלקחתי מעלות שאלות ומעשים שעשיתי מעוררים חרטה. מילים שאמרתי נשקלות רק בדיעבד וההשלכות שלהן לוקחות בחשבון רק את מה שלא נאמר. והגשם ממשיך לרדת. בעוצמה. מקיים את מה שהבטיח החזאי בתחזית של לפני 6 שעות. הצפות. הכבישים מוצפים ואני מוצפת. תוהה אם אי פעם זה ירגע. הכל. אני כל כך עמוק בתוך השמיכה. כל כך עמוק בתוך המצב שלי כרגע. האם אצליח להרים את הראש מעל המים, מעל העננים, ולקחת נשימה עמוקה של אויר עם חמצן מלוא הריאות. האם אחזור לנשום רגוע? החזאי הבטיח רגיעה במשקעים, אני מקווה שגם בשלי. שפתאום יהיה חם מהרגיל לעונה ואצחק על עצמי שחשבתי שהגשם הזה לא יפסק בחיים. ורק יציף ויציף את הכל מסביב כמו הדמעות של אליס כשהיא מבינה שהיא גדולה מידי. גם אני גדולה מידי. אבל בניגוד אליה זה כבר לא ישתנה. אין שום פטריה או משקה שיחזיר אותי אחורה. הגשם דווקא כן יפסיק. כנראה מחר לקראת הערב. אני מקווה שהמחר שלי יגיע מהר. או לפחות שאוכל להחליט מהו המחר שלי. שאוכל להשתמש במשקעים האלה לטובתי. למצוא להם שימוש. אולי פתאום תצא השמש ויחד איתה קשת בענן.