פתאום הבנתי

"הבנתי" אני שומעת את עצמי אומרת. אבל בעצם לא הבנתי כלום. הוא מדבר, מסביר, מרחיב ונותן דוגמאות ואני בכלל לא מקשיבה. הקשבתי לעצמי, הקשבתי לסימנים ובעיקר הקשבתי לטון הדיבור כשהוא התחיל לדבר. אבל לו, לו לא הקשבתי. הוא כנראה אומר משהו על איך שזה פשוט לא מתאים לו עכשיו, שהוא בדיוק עבר לעיר ומחפש משהו קצת יותר קליל. בעצם הוא אומר שהוא רוצה להיות רווק תל אביבי. אולי הוא אומר שהוא לא רוצה להיות אחראי על אושר של מישהו אחר והאחריות גדולה עליו מידי. בעצם הוא אומר שהוא לא מסוגל להיות במערכות יחסים. בכלל יכול להיות שהוא אומר שהוא נורא רוצה מערכת יחסים, הוא מרגיש בשל לזה, מוכן. אבל אני לא מתאימה לו למה שהוא מחפש. בעצם הוא אומר שאני לא בחורה להתחתן איתה. חשבתי ששמעתי אותו אומר שהוא יודע שזאת בטח הטעות הכי גדולה שהוא יעשה בחיים שלו והוא יצטער על זה. בעצם הוא אומר שזה מה שהוא רוצה לעשות עכשיו, ומי בכלל חושב על אחר כך. הוא גם אמר שם משהו על זה שזה בכלל לא קשור אלי וזה הוא שנמצא עכשיו במצב מבולבל. בעצם הוא אומר שזה הכי קשור אלי, זה לא יכול להיות לא קשור אלי. ואני לא מצליחה להפסיק את השצף. לא מצליחה לעצור אותו מלהסביר. לא מעוניינת לתת טיעוני נגד, לא רוצה לשטוח את טענות ההגנה. "הבנתי". אני אומרת. ולא הבנתי כלום. אבל בשלב זה, זה כבר לא משנה. הבנתי את מה שהולך לקרות מעכשיו. מעכשיו אני כבר לא אחכה להודעה. מעכשיו אני כבר לא אחשוב מתי להתקשר. מעכשיו אני לא אתחשב במה שאולי הוא יחשוב. מעכשיו אני לא אחשוב על מה הוא חושב. פווווף. התפוצצה הבועה. בועת ההתאהבות שאני מנפחת ומנפחת. לפעמים בצורה לא פרופורציונאלית בעליל. אני אפילו לא שמה לב שאני מנפחת אותה. חושבת שאני זורמת עם הסיטואציה, מנסה לחשוב שאני שולטת בה. אבל אין לי שום שליטה ואני מוצאת את עצמי נסחפת לתוך מערבולת מתחת לפני המים שלא רואים מלמעלה. שמטלטלת אותי. מטביעה אותי לפעמים. ואז אני לוקחת שאיפה עמוקה של אוויר. שנועדה להכניס לי חמצן למוח אחרי שהוא היה סגור כל כך הרמטית בבועה הזאת. ואני יושבת בבית לבד ומנסה להבין. והופכת בזה חזור והפוך. ומבינה, שלא הבנתי כלום. אני בכלל לא זוכרת חצי ממה שקרה ואיך בכלל הגעתי לסיטואציה הזאת. ממקום של זרימה למקום של היסחפות. ומשם אל איבוד שליטה. ולפעמים גם לטביעה. ואז אני באמת מבינה. מבינה שאני לא מבינה כלום. וזה לא ממש משנה. זאת הסיטואציה. אני יכולה לקבל אותה ולהמשיך הלאה, אני יכולה להמשיך לחבוט בה. אני יכולה ללכת ולהתעמת איתו ולבקש ממנו להסביר לי במילים פשוטות. אני יכולה לנסות להסביר למה הוא טועה. אני יכולה להילחם על זה ואולי להצליח אפילו לשנות את דעתו. אבל זה לא משנה, כי כבר הלכתי. וכבר הסיכוי שנדבר שוב קלוש. וכשאנחנו כן מדברים שוב, הבועה כבר התפוצצה והוא כבר לא מעניין. ופתאום אני קצת עם תחושת הקלה. מזל שלא הייתי צריכה להגיע להבנה שאני לא, באמצע שזה היה כן. הבנתי, הבנתי שלא הבנתי כלום.