כל העצב הזה

אני רוצה שתגיד שאני נראית נהדר ושאתה אולי קצת מתחרט. רוצה שתחבק אותי חזק ושארגיש שאתה קצת משתהה. רוצה לתפוס אותך כמה פעמים בוהה בי, מנסה להסתכל לי בעיניים, אבל מסיט מבט. רוצה שתתפוס אותי באמצע צחוק פרוע ומשחרר שגורם לי להיראות בדיוק כזאת. אני רוצה שתכתוב לי אחרי. שחבל שלא דיברנו קצת יותר. רוצה שתאפשר לי להגיד את כל מה שיש לי לומר. ושתגיד גם אתה ושזה ישנה משהו. רוצה שתתנצל. רוצה שתרגיש רע. אבל גם רוצה להראות שזה הכי בקטנה. ואז אני רואה אותך באמת. והבטן שוב קצת מתהפכת. אני יודעת שעבר לי אבל כנראה שלא עד הסוף. ואולי זה רק האגו. אני יודעת שזה שאני פה איתך לא עושה עליך את אותו אפקט כמו העובדה שאתה פה איתי עושה עלי. אתה נראה הכי קול. הכי נהדר. אני מחבקת אותך חזק וקצת משתהה. אני מגניבה אליך מבט ואתה נראה לא מרוצה, שזאת בעצם הדרך שלך לצחוק צחוק פרוע ומשחרר שגורם לך להראות בדיוק כזה. נהנה. אני מחליטה להגיד בכל זאת את כל מה שיש לי להגיד. למרות שהסיכויים לרעתי. אולי זה האלכוהול שזורם לי בדם אולי האדרנלין. אולי הביטחון העצמי המופרז שהאכלתי את עצמי בו בכפיה. אני פותחת את הפה ובמקום מילים יוצאות לי דמעות. כל היין הזה עושה את הדמעות בטעם של מרלו. אולי בעצם שרדונה. אני בוכה. ואתה מחבק. כמובן מקסים כהרגלך. מקשיב, או יותר נכון מנסה להבין את מה שאני מנסה לומר מתחת למעטה היבבות שיוצאות לי מהפה. אני כבר לא באמת יודעת מה אני אומרת. אני יודעת שאין סיבה שתראה אותי ככה. זה לא מגיע לך ולא מגיע לי. זה בטח לא אתה שצריך לעלות עם פסקול כמו "לקחת פסק זמן" של אריק ולהזכיר לי תקופות אחרות. אבל אתה עושה את זה. וזה רק יותר מעצבן. אבל כל כך במקום. ובגלל זה רק יותר מעצבן. והדמעות ממשיכות לרדת. לשבריר שניה אני מוחה אותן וחושבת שזה באמת לא כזה חשוב. "אין צורך לבכות" אמרתי פעם. אבל לבכות זה בעצם צורך. ובשניה הזאת החלטתי להיענות לצורך הזה ולשחרר. ולא להקשיב לשירה של "מוכרחים להיות שמח". לבכות זה בסדר. ושחררתי. ובכיתי. המון בכיתי. אני רוצה לשנוא אותך. לכעוס עליך. אבל זה לא עובד לי. זאת כבר לא בעיה שלך. אני כבר לא בעיה שלך. אני משחררת אותך מאחריות. זאת הבעיה שלי. אני הבעיה שלי. ואני צריכה להתמודד איתי. איך הצלחת ככה מהר? למה דווקא אתה? איזה מפתח מצאת שהצליח לפתוח את הלב? והאם אפשר לשכפל אותו ולהשאיר לי עותק שאוכל לשם שינוי להביא אותו למי שאני ארצה? למי שאני אבחר? ומה עושים עכשיו עם כל הדמעות האלה שבוזבזו כאילו היו דלי מים עם קרח באתגר העלאת המודעות לALS? האם הדמעות האלה לפחות הצליחו להעלות לי את המודעות? אולי לך? מי בכלל אתגר אותי להוציא כל כך הרבה דמעות בטעם שרדונה? אני לא יודעת. עכשיו כבר אין לי זכות לדבר איתך על זה. שיחקתי את התור שלי ושמתי לעצמי עצור. אז אני עוצרת רגע. לוקחת הפסקה. לנסות להבין מה קרה שם מאחורי מסך הדמעות. ומעכשיו אני זורמת עם הקלפים שאני מוצאת ברחוב. מקווה שבתור הבא אני אוכל לשנות צבע.