הקול או כלום

פתאום לא היה לי קול. ניסיתי לדבר, להוציא מילה, ללחוש או סתם להעביר צליל הסכמה. אבל דבר לא יצא. זה היה מעצבן. מתסכל וגרם לי לסיטואציות מאוד אינטימיות עם כמה אנשים. בין אם קרובים אלי ובין אם זרים גמורים. אז שתקתי. כלומר, ניסיתי לשתוק. פשוט להסתכל על הסיטואציה מהצד ולהבין אותה. לעיתים להבין את הפיתרון לבעיה, לפעמים להבין שאני לא הפיתרון לבעיה. לחשוב על מה להגיד ולהחליט אם הוא חשוב מספיק בשבילי להתאמץ להעביר אותו או שחשוב לי יותר לא להתאמץ כדי לעבור את זה. בשלב כלשהו לקחתי מחברת כדי לכתוב בה את מה שאני רוצה לומר. לפעמים זה לקח יותר מדי זמן וזה לא היה רלוונטי כבר לשיחה. לפעמים אנשים המתינו בסבלנות שאסיים לכתוב כדי להקשיב לי או להבין מה אני רוצה לומר. לפעמים זה לא היה חשוב כבר אבל בכל זאת כתבתי. פחות בשביל אחרים יותר בשביל עצמי. כמו להיות בהופעה ולצרוח את כל המילים למרות שלא שומעים אותך. אבל כשבאמת לא שמעו אותי פתאום הצלחתי להקשיב לשלום חנוך שר לי את קרן שמש מאוחרת ולהתאהב בו ובשיר הזה מבלי הצורך המעצבן להוכיח (לא ברור למי. לעצמי) שאני מכירה את כל המילים. וכל בוקר מחדש קיוויתי שחזר לי הקול וניסיתי שוב. אבל לא. עדיין לא יוצאת אפילו לא יבבה. ואז הפסקתי לנסות ומצאתי את עצמי תוהה האם אי פעם אוכל לדבר שוב ולמה לא למדתי את שפת הסימנים ומי בכלל היה מבין אותי ואיך יכול להיות דבר כזה שלא מצליחים לתקשר כמו שרוצים. והרגשתי כמו אחרי שהלב נשבר וחושבים שלעולם לא נאהב בשנית. ואז קמתי בוקר אחד. ואמרתי בוקר טוב. ולאט לאט מצאתי את הקול שאיבדתי. וחשבתי שזה היה רק עניין של זמן. ולפעמים אין ברירה אלא להרפות ולהמתין בסבלנות וללמוד מזה למי יש סבלנות אלי. ללמוד שלא על הכל אני יכולה לשלוט ולפעמים צריך לתת לסיטואציה לשלוט בי. זה גרם לי פתאום להיות אדישה ופאסיבית. לחכות שיפלו עלי הזדמנויות. אבל אז, אז התחיל לשעמם לי ונהייתי כבוייה. וזה לא אני. החלטתי שאני לא יכולה יותר רק לשבת ולחכות. אלא אני צריכה לפתוח דלת, ולהריח את ההזדמנות, ולזרום עם האנרגיות שמזמנות לי הצטרפויות מקרים והיפגשויות של דברים, שהופכים את הימים שלי להרבה יותר מעניינים. יכול להיות שיש איזו חובה של מינימום שעות השתעממות. יכול להיות שדיברתי יותר מידי ופשוט הכרחתי את עצמי לקצת שקט. קצת זמן "מת" כדי להבין עם עצמי דברים, כדי לחפור, להתנקות, לפתוח דרכי נשימה. קצת לתת מנוחה לגוף ולנשמה. בסוף, הכל שאלה של מינונים. אני צריכה איזון. אולי האיזון שלי הוא לא מאוזן, או לפחות לא דומה לאיזון של אנשים אחרים. אבל אני לא יכולה כל הזמן לא לעשות "כלום" ולהתמודד עם הלבד והמחשבות. ואני לא יכולה להיות במצב שאני כל הזמן יוצאת ומזדמנות לי הרפתקאות באמצע הדרך עם אנשים טובים או פחות. זה כמו צחוק, שלמרות שזה הדבר הכי טוב בעולם, אי אפשר לעשות אותו כל הזמן הכי חזק. הוא עלול לאבד אמינות, יכול להיות שימאס ממנו והכי חשוב- הוא עלול לגרום לכאב בטן. לפעמים צריך קצת דמעות מלוחות של עצב כדי שהדמעות המתוקות של הצחוק יקבלו את המשמעות שלהן אז כמו שחזרתי לדבר, אני אחזור ואוהב ואצחק ואהיה אני כמו שאני אוהבת אותי. אבל עם קול קצת יותר צרוד.