שלוש ארבע ולאבטלה

פעם מזמן, כשהייתי חוזרת מהגן, היו שואלים אותי: "איך היה בגן היום שירה?" ואני תמיד הייתי עונה "כיף!" וזהו לא הייתי צריכה להרחיב. אם היה לי מה לספר הייתי מספרת. אבל תמיד היה כיף. אז איך באבטלה? "כיף" אם מצליחים לנצל אותה. אני מצליחה. אני חיה ברגע. אני הרי אתחיל לעבוד מתישהו במשהו. מתישהו. אז למה לדאוג לזה עכשיו? אני אנסה לנצל את ימי ההתעוררות המאוחרת- סידורים בלי דאגות - לאנצ'ים עם חברות - נסיעות הביתה באמצע שבוע.... עד שזה כבר לא יהיה. ואז אני אעריך את מה שיהיה. כשזה יהיה. כשאני משתעממת. אני משתעממת. באמת. עמוק. עד הסוף. מנסה להימנע מלהרים את הטלפון רק כדי להעביר את הזמן. זה קשה, זה הרגל. זה מה שעשיתי כשהייתה לי דקה פנויה בין לבין. ועכשיו יש לי המון דקות פנויות ועדיין אפשר למלא אותן בבהייה חסרת תוחלת במכשיר. אז אני משתדל למצוא משהו עם קצת יותר ערך עבורי. ספר, סרט, הליכה חסרת מטרה. היום קמתי מהמיטה וכדי לעשות "משהו", יצאתי החוצה להתכרבל בתוך קרני שמש ופשוט המשכתי לנמנם כשהשמש מחממת לי את הפנים. סופגת צבע, סופגת אנרגיה. כשהפנים מקבלות גוון שמח באמצע החורף זה עושה כל כך טוב למצברוח. אז אפילו לשבת בשמש סתם בלי כלום הופך למשמעותי. למשהו שאני "עושה". משהו שיהיה תשובה לשאלה הכל כך מתבקשת "מה עשית היום?" כמעט תמיד יש לי מה לעשות, פתאום הכל מקבל דרגה מאוד מוחשית בסדר העדיפויות. כי לא דוחים דברים כי "אין זמן" או כי "הייתי בעבודה". דוחים אותם כי לא רוצים לעשות אותם. ופתאום שמים לב איזה אנשים דוחים אתכם כי אין זמן או הם בעבודה או כי הם פשוט לא רוצים ולא נעים להם. הזיקוק הזה של מי חשוב לי ומה חשוב לי עושה לי טוב, אני רואה את חיי בלי פילטרים. אני קובעת לי דברים, ממלאת את היומן. הרי אם לא קובעים זה לא קורה. יעד, מטרה, כיוון, מחויבות למי שמולך. שיהיה מולך. פנים אל פנים. ולא בתוך חלונות קטנים שמחזיקים בידיים. מדמיינים שכל מילה שנשלחת דרך הפלטפורמה הזאת היא כמו משאלה שמגדילה את גרגר החול האחרון שנשאר מהעולם "פנטזיה" בסיפור שאינו נגמר. אבל זה מה שזה העולם הזה, פנטזיה, שלא נגמרת. תמיד יש עוד משהו, עוד מישהו, לעולם זה יספיק לעולם זה לא יפסיק. וכשקובעים, זה אומר שחשוב לי שזה יקרה. אם קובעים "מתישהו" זה לא באמת יקרה. אז היומן שלי די מלא, גם אם הוא מלא בתזכורות לעצמי על מה שהייתי רוצה לעשות. ובכלל למלא את הזמן בלחפש מה אני באמת רוצה לעשות, הוא דבר חשוב מאין כמותו. כי באמת מה אני רוצה? שאלה ששאלתי את עצמי וששאלו אותי כל כך הרבה פעמים. אני יודעת שזה יגמר, ואז הפריווילגיה של קימה מאוחרת, של חוסר תכנון, של עודף תכנון, של ריק שכזה שאפשר ליהנות מזה שיש ואקום שיכול להכיל ספונטניות קיצונית, של בלוקים ביומן של דברים שעושים לי לחייך, של הזמן שלי עם עצמי לחפש את הרצונות שלי....כל אלו יקבלו מקום ספציפי ביומן ואחזור לחיי השגרה שאני עוד לא מתגעגעת אליהם. בינתיים נראה לי שהגיע הזמן לצאת מהפיג'מה ולעשות "משהו". ואם תשאלו אותי מחר "איך היה היום שלך?" אני אענה לכם "כיף!" ואם יהיה יותר מזה לספר, אולי אספר.