למי שלא שמע ולמי שלא יודע

היום פורים | מותר להשתולל וחובה להשתגע | פורים פורים פורים!!! (מי שמזהה מאיפה הציטוט מקבל אצלי 3 נקודות!) מאז שאני זוכרת את עצמי פורים הוא החג האהוב עלי. ומה לא הייתי כבר? מיני מאוס, הודית, אפונה, שפנפנה, ברבור שחור, לילה מפיוטצ'רמה, פיית האבסינט, זברה, חולת רוח, נסיכה לוחמת, פרפר, זומבית, קולומביה מרוקי הורור שואו, קליאופטרה. היו שם גם מכשפה, קאובוי, מרלין מונרו, אינדיאנית, עוד כמה פעמים מכשפה, ליסה סימפסון, בקבוק קולה, ג'סיקה ראביט, בטי פלינסטון, פאוורפאף גירל, קונדסון, ילדה משנות השישים, ילדה משנות השבעים, נסיכת הכוכבים, נסיכת הפיות, קופידון, דבורה, מלכת אסתר והיד עוד נטויה... אני אוהבת את החג הזה. כל השנה אני מתכוננת אליו נפשית. שואלת את עצמי מה בא לי להיות. איזה דמות אני רוצה לגלם, איזו תכונת אופי אני רוצה להחצין, איזה חיה בא לי לחקות, מה הכי מסובך להכנה. וככה מתגלגלת לה השנה עד שאני נתקעת על איזה רעיון. בדרך כלל הוא מלווה ברכישת פריט שלא משתמע לשתי פנים וסביבו נבנית התחפושת. ההכנות הם שמחה בפני עצמה. בעזרת אימי האהובה שעדיין, למרות שאני כבר לא בכיתה ב', היא עוד יושבת ותופרת לי שמלה, רגליים או כל מיני שמחות קטנות. וכשהיא עולה על פטנט לחיבור הרגליים לנעליים (הטעות במקור) אין גבול לאושר. והאושר הוא בעיקר ביצירתיות. לקנות תחפושת מוכנה זה אחלה, זה נראה טוב, בדרך כלל סוחט מחמאות, אבל אין כמו לדעת שהכל מעשה ידיי. או ידי רחלי פריגת לצורך העניין. ובבית יש לנו מחסן. ליטרלי, שקים מלאי פאות, כפפות, חתיכות בד ומילוי אקרילן, חצאיות טוטו, כפות רגליים ענקיות, סטים של תחפושות לאם ולילד, והמון המון המון אקססוריז. ואיכשהו תמיד מחלקים, ומשאילים ו"מי היה הומר סימפסון שנה שעברה?" זה תמיד מתאים למי שרוצה ותמיד יש עוד. ואם חסר - יוצרים! כמה שמחה יש בבוקר החג. מאז שאני ילדה נראה לי שזה היום שהתעוררתי בו הכי מוקדם והכי קופצנית. עוד מהלילה שלפני ההתרגשות ברמה גבוהה. מדידת התחפושת, גימורים אחרונים, תכנון האיפור ולהניח את הכל קומפלט ליד המיטה כדי שזה יהיה הדבר האחרון שאלך איתו לישון והדבר הראשון שאקום איתו, כאילו אני צריכה תזכורת לזה שזה היום. אף פעם לא הבנתי את מי ש"התחפש לעצמו". מה כיף בזה? אתה יכול להיות עצמך כל השנה. היום, פורים, זה יום מיוחד, אפשר להיות כל דבר שתרצה. ואז הבנתי למה אני כל כך אוהבת את החג הזה. הרי גם ככה לעיתים קרובות אני מרגישה שאני משחקת דמויות, מתחפשת, אולי לעצמי, או לעצמי השניה. לעיתים זה תלוי מצברוח, לעיתים עם מי אני נמצאת. אבל בפורים, פורים הוא הזמן והמקום לקחת את עצמי לקיצוניות. הלוואי והייתי באמת יכולה להיות קיצונית כל הזמן, ופעם גם הייתי. היו תקופות שהתחפושת היתה כל השנה. אבל הקיצוניות הפכה עצמה לתחפושת ואולי האתגר הוא כבר לא למצוא למה להתחפש אלא למצוא מי אני באמת. אפילו הצלחתי לחזור לצבע שיער הטבעי שלי אחרי יותר מעשור. פורים תמיד יהיה שם בשביל הקיצוניות, בשביל חגיגת "עד-לא-ידע", בשביל צווחות אושר שנובעות משעטת זברה, ברכת "איצ'יקידנה", ריקוד בלט ופנטזיות על להיות נאהבת על ידי ארנב מצוייר. בנתיים את התחפושת שלי השנה כבר מדדתי, התרגשתי וסביר להניח שתוכלו לראות בקרוב מתנוססת על גבי הפייסבוק. והנה הסיבה שמעולם לא אהבתי אזני המן עם פרג