סיפור של קיץ

החורף הזה הביא לי עננים גם לעיניים. לא בטוחה שראיתי ברור. היה לי קר וגם אם זה לא ניכר, הסתגרתי. חשבתי שמה שאני צריכה זה פשוט איזה סיפור של חורף. אבל סיפור של חורף הוא אף פעם לא פשוט. סיפור של חורף הוא קסום, כמו באגדות, כמו בסרטים. הוא סיפור שמיועד שיהפכו אותו לתסריט. עם התחלה, אמצע וסוף. לרוב יש סוף. תמיד יש שם שוקו חם, אח בוערת ומיטה גדולה עם שמיכה שמספיקה לשניים. מרפסת עם חלונות גדולים וגגון פלסטיק ששומעים עליו את הגשם בקצב הלב, וכשהוא מתגבר, מגביר איתו את הפעימות בהתאמה. לא היה לי סיפור של חורף השנה. כזה שחשבתי לעבד לתסריט. לא התחלה, בטח שלא אמצע, אולי קצת סוף. לא היה לי מישהו להעביר איתו סערות בספירת השניות שבין הברק לרעם, מישהו לשלוח לו ידיים קפואות אל מתחת סוודר גדול, מישהו לצחוק איתו שמזל שיש הפסקת חשמל כי פתאום לא רואים שאני מסמיקה. מעולם לא אהבתי סיפורים של חורף. הם מתעתעים. מבטיחים הרים מושלגים וגבעות מוריקות. אבל כמו החורף הישראלי, הם חולפים מהר, וכבר באפריל עם השרבים הראשונים אפשר כמעט לשכוח שהיו פה. רשמית, סוף סוף, נגמר החורף. וזה הזמן לסיפור אביבי. עם שמש שקרנית כזו שמהפנטת ומפתה לצאת החוצה, ורוח שמחייבת אותך לשים צעיף כאילו היא סבתא מפולניה. לצאת לטייל בשדות, להתמוגג מפריחה, לגמוע צעדים באויר הפתוח סתם כי הוא פתוח. סיפור של אביב מגיע בבת אחת, פתאום שרב. מתגרה, משחק איתי, שולח לי מסרים כפולים. בואי, בואי לים, שימי חצאית וכפכפים ונשב לראות שקיעה. סיפור של אביב מפתח תקוות ותולה ציפיות על חבלי כביסה. ואז שינויי במזג האויר ושוב יורד גשם. והסיבה היחידה לאהוב את הגשם הזה הוא שהוא הגשם האחרון. המלקוש. התקוות לסוף טוב לסיפור נשטפות והציפיות צריכות כביסה חוזרת. סיפור של אביב נגדע באיבו. כמו שהוא מגיע מהר הוא גם הולך מהר. הסוף ידוע מראש ולכן כבר אחרי שלושה עמודים החלטתי שעדיף לא לבזבז את האנרגיה. אני לא באמת צריכה סיפור של אביב. התעוררתי הבוקר רגועה יותר. היום רשמית התחיל שעון קיץ. מרגישים אותו באוויר, חם יחסית לעונה. כבר כמעט אין עננים בשמיים ובתחזית מפרידים בין מה שקורה בשמש למה שקורה בצל. ואני מחייכת בלי סיבה. או עם סיבה, הרבה סיבה, כל סיבה. אם אני נועלת נעליים פתוחות, אם אני לא לוקחת מעיל, אם אני יודעת מה בא לי לאכול ואם נעים לי להביט למעלה ולראות חצי ירח. כבר יש לי תוכניות לקיץ. יש המון אפשרויות ואינסוף בחירות והכל מוגש לי על מצע שמש עם נגיעות של חופש. טיולים ארוכים שאפילו מבלים בהם לילה איפשהו רחוק. לשבת על הגג לשתות בירה קרה ולהסתכל על הכל מלמעלה. לקפוץ לים בבוקר, לקפוץ לים אחרי הצהרים, לקפוץ לים בלילה. אבל מה שיפה בקיץ זה שלא צריך להתלבט כמעט על שום דבר כי האופציה הטובה ביותר היא הפשוטה ביותר. זה מה שבא לי עכשיו, הדבר הנכון ביותר הוא הפשוט ביותר. מישהו לבחור כל יום מחדש. מישהו להשתרע איתו מעל סדין דק.. מישהו לקצוץ איתו סלט. מישהו לתכנן איתו. סיפור של קיץ.