שיר פרידה

זה השיר שלנו. לא. שלו. זה השיר שלו כי הוא קרה לו. לנו. הוא הלך לישון בלעדיי, שכח אותי כשהתעורר. וכמה שרציתי, שניסיתי להזכיר לו, זה פשוט לא עבד. בסוף הוא נזכר שהוא שכח והיה לו נוח עם זה כי יותר קל להגיד ששכחת מאשר שהעדפת לא לזכור. זה שיר שמעלה לי דמעות. אותן דמעות שעלו לי אז כשהלכנו על הטיילת יחד והוא קנה לי שייק תות וידעתי שזה השייק האחרון שיקנה לי. פתאום בכיתי. על כל הדברים שכבר לא נעשה יחד. על כל התוכניות שכבר לא נתכנן. על כל הנשיקות שכבר לא נתנשק. זה שיר יפה. ואני אוהבת אותו. קצת כמו שאהבתי אותו. ואהבתי אותו. והתגברתי עליו. אבל לא על השיר. את השיר אני עדיין אוהבת ולמדתי לאהוב עוד. ואני עכשיו מחכה, לאהוב עוד. https://www.youtube.com/watch?v=tIYkOQC28j4 אהבת תיכון בלתי מושגת. נראית בלתי אפשרית לילדה בת 14. ילדה .מסתכלת עליו בעיניים מזוגגות וחולמת שאולי, כשיעברו לתיכון, אולי זה כבר יקרה. אולי הוא ישים לב אליה. ואז פתאום, הם באותה כיתה. מקשקשים בשיעורים ויוצאים מהכיתה כתף אל כתף. שולחים פתקים אחד לשני ומגניבים מבטים חטופים. יום אחד באחד הפתקים יש שיר. והפחד השואל בי האם את שלי . התשובה שלי היתה כן, אבל השאלה לא היתה שלו. רק כמה שנים אחר כך פתאום קלטתי שזה השיר הזה. הוא סתם שרבט מילים משיר והעביר לי את זה. ללא כוונה, לא רומנטית, לא זדון. פשוט סתם כך. זה היה ה-שיר של ה-בויפרינד. זה שלימד אותי אהבה מה היא. או אולי זה שלימד אותי אהבה מה היא לא. וכמו בשיר I gave you all that I could give לפעמים זה יותר מידי. כשאוהבים אחד את השני צריך לרצות לתת הכל, אבל לא רק לתת. אם נותנים הכל צריך גם לקבל הכל. השיר הזה ליווה את השנים שהיינו יחד והזכיר לי גם באלו שלאחר מכן כמה אני יכולה לאהוב. אנחנו רוכבים על אופניים ושורקים את השיר הזה, הוא פשוט נשרק לו מעצמו. כמה הבטחה יש במילים, כמה ציפייה והתרגשות. אנחנו יוצרים זכרונות כאן ועכשיו, חיים את הרגע בלי לחשוב על העתיד. העתיד הלא רחוק שבא אחר כך, כבר גרם לי להצטער על העבר. לא מתחרטת, היה לי נפלא. אבל לו רק יכולתי לא ללכת על קצה צוק הציפייה, אולי הנפילה לא היתה ארוכה וכואבת כל כך. ומה פתאום טיפחתי כאלה ציפיות? בעצם לא טיפחתי אותן לבד, מישהו היה איתי, וטיפח והשקה וליטף. ובעצם זה לא עצוב שמסתיים חלום, הזיכרונות נשארים. אותם הוא לא יכול לקחת לי. בדקה 7:22 מתחיל שיר שזו היא הפעם הראשונה שאני שומעת אותו באמת. עד עתה שמעתי אותו אך ורק מנוגן על אקוסטית ומושר על ידי מי שהיה חבר, ידיד, שותף, קולגה, השראה וכמעט כל חיי לתקופה מסויימת. רק בן זוג הוא לא היה. לשיר הזה היו חיים משלו. היינו יושבים על הגג והייתי מבקשת את השיר. הוא ידע איזה. לא ידעתי את שם השיר או של מי הוא. כל מה שרציתי זה שהוא לא יפסיק לשיר לי ושככה אדע שאין סיכוי להתאהב. וזה, הוא עוד לא "שיר של..." הייתי רוצה שמתישהו יהיה השיר שלנו. אני רוצה להיות שלו. שיכנס לפסקול של חיי. עם השיר הזה או אחד אחר.