כל טיפה של רגש

לא, אני לא בוכה, סתם "נכנס לי משהו לעין". זה גירוי, הנה, אני כבר מוציאה אותו, טיפה ליטוף עדין מחוץ לעפעף וזה כבר נרגע. זה תגובה פיזיולוגית לחוסר נעימות, בלוטת הדמעות מופעלת בצורה בלתי רצונית בגובה לגירוי הזה ומשחררת דמעות להגנה על העין. מה זה היה? שום דבר, מסתבר שהגירוי יכול להיות גם מנטלי. הידעתם? כל דמעה שיוצאת מבלוטת הדמעות נושאת עימה המון. בכל דמעה יש 98% מים וה 2% הנותרים? יש דמעה שנושאת עימה כאב פיזי, דמעה שמגלגל אותה החוצה הצחוק. יש דמעה חריפה מטעם או מריח ודמעה של זיכרון. כל אחת נראית שונה, מריחה שונה והיא שונה מחברתה, מיוחדת אפילו. וזה אמיתי, ביולוגי, אפילו אפשר להוכיח את זה עם מיקרוסקופ, כזה של מדענים חכמים. תינוקות בוכים כשהם לא יכולים להגיד מה לא בסדר. הם עייפים, הם רעבים, יש להם גזים. והם בוכים עד שמטפלים במה שלא בסדר. וגם אצלנו האנשים הבוגרים, שכבר יכולים פיזית להגיד מה לא בסדר, אבל לפעמים פשוט לא מצליחים להגיד. אז הם בוכים. בוכים. בוכים. זאת שיטת נהדרת לפרוק מועקה, לרוב גם מרגישים טוב יותר אחרי בכי הגון. ותשישות. כאילו עברת מלחמת התשה עם עצמך וניצחת. או הפסדת. אבל הבלוטה עבדה ואולי היא ניצחה כי היא הצליחה להוציא את הכל. אין לנו שליטה על בלוטת הדמעות. אולי למעטים יש, אולי אפשר לעבוד עליה איכשהו ולגרום לה לייצר דמעות אבל קשה מאוד להזיל דמעות לא כנות. לרוב, הבלוטה פשוט מגיבה למצבים קיצוניים ומחלצת תגובה פיזיולוגית, לעיתים למצבים רגשיים. עצוב לי - אני דומעת. כואב לי - אני דומעת. שמח לי - אני דומעת. חריף לי - אני דומעת. (זה בדרך כלל גם אומר ששמח לי...) נזכרתי במשהו מרגש - אני דומעת. פתאום מצאתי את עצמי בכיינית. אבל אולי בעצם בכיינית היא לא ההגדרה הנכונה. אולי דווקא דומעת. כן, דומעת. נהייתי דומעת. כי הרי בכי ודמעות אינם קשורים זה לזה בהכרח ואפילו יש אנשים שבוכים בלי דמעות כלל. הדמעות, מאפשרות לשחרור של חומרים בלתי רצויים מהגוף. או רגשות בלתי רצויים. אולי בעצם הבלוטה שלי נהייתה יותר רגישה. לחצתי עליה יותר מידי לא לפעול, מנעתי ממנה את הפעילות הטבעית שלה. עצרתי בתוכי ערימות של רגשות שלא העזתי לשחרר החוצה והגעתי למצב קיצוני בו כל טיפה של רגש מפעילה אותה במהירה. אני לא מצליחה להשתמש במילים, לא מצליחה בעל פה לאותת ולכן הבלוטה כבר לא מסננת, לא מדרגת ומשחררת איתותים פיזיים לסובבים אותי. ומחקרים מראים שמראה הדמעות על אדם גורם אי שקט, תחושה רעה אצל מי שעומד מול הדומע ולכן התגובה הראשונית היא ניסיון הרגעה. קצת כמו לנסות להרגיע תינוק בוכה. מנסים למצוא מה מפריע לו עד שהוא מפסיק. זולגות הדמעות מעצמן אומר השיר. אני כבר מזמן לא שולטת בהן. הן שם כדי להתמודד עם עצב, עם שמחה שאי אפשר להכיל יותר. הן שם כדי להקל על הכאב, גם אם הוא בלשון אחרי שאכלתי משהו חריף במיוחד. והאמת היא שאני באמת מרגישה הקלה אחרי. אבל אני חושבת שעוד לא סיימתי לדמוע וטוב שכך. אני צריכה את הבלוטה הזאת לצידי. איך שהוא נראה לי שהיא מכירה אותי יותר טוב ממני. אני לא יודעת למה אני דומעת, אולי אם אסתכל על הדמעות במיקרוסקופ, אבין.