לצחוק עד המוות

הודעת טקסט, כזו של פעם. לא וואטסאפ או משהו מתקדם כזה. אלא האייקון הזה של המעטפה שמדמה שהגיע אליך דואר. כזה שרק בעלי בית, או הבנק שולחים. או ספאם. גם ספאם. בהתחלה אפשר לחשוב שגם זו הודעת ספאם. כי איך בטכנולוגיה המיושנת הזו אפשר לספור אחורה. אבל ההודעה שם. מהבהבת על המסך. "יש לך עוד -- שנים -- חודשים -- ימים -- שעות -- דקות...." והשניות יורדות בקצב מסחרר. זוהי אחת נקודות המפנה בסרט "הקומדיה האלוהית" שראיתי השבוע. סרט צרפתי, כזה שלא ממש שובר לי את השיניים למרות שאני לא דוברת צרפתית, אבל גם קצת עושה חשק ללמוד לדבר. כי איך אפשר שלא, כשכינויי החיבה הם "שרי" ו"מון אמור".ואז מה? אחרי שראית את ההודעה הזאת, והבנת שזה לא ספאם. כולם קיבלו אחת כזאת, עם זמן שונה וספירה שאמנם נמדדת באותה יחידת מידה, אבל היחסיות מזמן קבלת ההודעה לסיומה שונה בעליל. ומה היית עושה? החיים ממשיכים כרגיל? מתחילים למתוח את הגבולות? משנים את כל מה שהכרנו? לוקחים סיכונים. מדברים יותר. עושים יותר. עושים פחות. הרי כולנו עומדים למות. בשלב זה או אחר. מה משנה הידיעה על המועד? אם אדע שזה עוד יומיים או אם יש לי עוד 87 שנה וקצת עד למאה ועשרים. ומה עדיף בעצם? ללכת בשיא ולא להרגיש את הגוף מתחיל לבגוד, את איבוד האהובים מסביב ואת ההרגשה שמיצית כבר. או אולי לנצל כל רגע ולדעת שבכל שלב יש משהו טוב שלא ניתן לראות אותו בשום שלב אחר. ביתו של אלוהים היא זו ששולחת את ההודעות הללו לכולם. כעונש. עונש על כל מה שעשה בעולם. אני יכולה לחשוב על דבר אחד או שניים כאלו. אישיים, בינלאומיים.מינורים או קולוסאליים. אם לא בעולם החרדי, או אולי גם אם כן, אולי מצאת עצמך כועס על אלוהים לפחות פעם אחת. אולי על הקארמה, אולי על כוח עליון אחר. אולי רק על עצמך. איאה (Ea) כועסת על אלוהים. אבא שלה, ומחליטה להעניש אותו בדרך שהכי תכעיס אותו, בלעשות משהו טוב. והילדה הזו שבתה אותי. בדרך נטולת הציניות והנאיבית שלה, עברה בין ששת השליחים שמצאה לה ויצרה את הדת החדשה דנדשה שכמעט מכעיסה בפשטות שלה. שמטרתה אולי להזכיר לנו שאנחנו יכולים לבחור במה להאמין ואיך היינו רוצים לנצל את החיים שלנו. עד המוות. ובנתיים מה עוד יש לנו לעשות, להרבות טוב בעולם. טוב לעצמנו, טוב לאלו שאנחנו אוהבים, טוב לאלו שאוהבים אותנו. טוב לזרים גמורים. במקרה הטוב, זה לא מתנגש. במקרה הפחות טוב, לפחות נלמד מה סדר העדיפויות שלנו. בקיצור, לכו לראות את הקומדיה האלוהית. אם אהבתם את אמלי, אני יכולה להבטיח שמצפות לכם שעתיים מחויכות ואולי איזה דמעה או שתיים. ואולי אני סתם רגישה.