דרמה קווין

כשהיה לי רע כתבתי יותר. וככל שכתבתי יותר נהיה לי רע יותר. כתבתי פוסט על חוויה מאתמול. כתבתי פוסט על חוויה של שלושה חודשים. כתבתי וכתבתי. פעם בשבוע, פעם בשבועיים ופתאום פעם בחודש. ופתאום השאלה היא לא למה אלא איך. פתאום אין דרמה יומיומית, קצב ההתרחשויות יורד וסף הרגישות שעלה לשמיים וכמו צמח טורף ביקש שאאכיל אותו על בסיס יומיומי, כבר לא כזה רעב. כל עוד קרו דברים, היה במה להתעסק ופתאום, לא קורים דברים. או שהדברים שקורים הם לא חדשים, או מרגשים או היסטרים או אים אחרים. https://www.youtube.com/watch?v=_n8lP7vgZS8 רגוע לי. רגוע וטוב. רגוע וטוב ונעים. נעים לי. אין דרמות היסטריות והימים עוברים בנעימות. הציפייה לסוף היום או לסוף השבוע לא מעיקה עלי ואין לחץ בהמתנה למשהו שיגיע. אין לי שיחה ממתינה או חוויה ממתינה שגורמת לי לקצר את החוויה שאני נמצאת בה כרגע. וטוב שכך כי החוויה שלי כרגע נעימה לי. אני זוכרת שפעם שאלתי את אמא שלי למה היא מצפה. כלומר, כשהייתי ביסודי ציפיתי לתיכון, בתיכון ציפיתי לצבא, בצבא ציפיתי לסופי שבוע שאני יוצאת הביתה ואז גם לשחרור. אחרי השחרור ציפיתי להתחיל אוניברסיטה ואיפשהו שם תהיתי עם אמא שלי, למה היא מצפה. היה לי קשה להבין, מה קורה אחרי שמסיימים עם כל הדברים האלה, למה מצפים. אמא שלי, כרגיל, נתנה לי תשובה מאוד חכמה, שאני לא מאוד זוכרת. אבל מה שאני כן זוכרת זה את שינוי הגישה שלי מאותו יום, בו ניסיתי בכל מאודי, לא לצפות לדבר הבא אלא להיות, לגמרי, ברגע, בחוויה. סטודנטית - עד סוף התואר, ברמנית עובדת במשמרות - עד סוף הלילה. רווקה - עד שלא אהיה כבר. ואז תמיד היו דרמות. תמיד איזה סיפור, איזו הרפתקאה, איזה היסטריה קטנה. בין לסיים אוניברסיטה, ללנסוע לחו"ל, ללחיות בחו"ל, ללחזור. ללמצוא עבודה חדשה, לתואר שני, לעזוב עבודה ולמצוא אחרת. לעבור לתל אביב, לחפש דירה ולחפש עוד אחת. ופתאום הלופ קצת עצר. אני מרגישה שמצאתי מקום שמתאים לי. כאילו החתיכות של הפאזל פתאום הסתדרו. קליק. אני לא ממהרת לשום מקום ואני לא מרגישה שאני מפספסת משהו במקום אחר. הזמן עובר לאיטו ובנעימים. ולפעמים אני מוצאת את עצמי קצת משתעממת, ומתגעגעת לימים בהם היו דרמות ולזמנים בהם לא היה לי זמן ובכל זאת הייתי מספיקה הכל. ולימים בהם הייתי חייבת להיות במקום מסויים בשעה מסויימת ולא אני שולטת בזה. אני קצת יותר אחראית היום לעצמי, ללו"ז שלי ולדברים שעושים לי טוב. הורדתי את מינון הדרמות, ועם ירידת המתח, לצערי ירד גם קצב הכתיבה. עוד לא מצאתי דרך לכתוב על היופי שבשגרה. שבאיזון. שבהכל בסדר, אבל אמיתי, לא מתפשר. אני לא באמת יודעת איך כותבים כלום. או איך מייצרים יש מאין. האמת, דווקא קורים דברים, ובתכל'ס, הם גם מרגשים. אבל יחסית לחוויות קודמות, אני לא בטוחה שהם ירגשו אף אחד אחר חוץ ממני. כי כמה רביצה על הספה מול סדרה יכולה להיות מרגשת? ואיך בכלל אפשר להתלהב מזה שהלכתי לישון מוקדם. ולמי אכפת מיום שלא יצאתי ממנו מהבית כל היום? וזה לא מגניב לכתוב שאני מבסוטה בעבודה. ושהתחלתי להתנדב כי יש לי מלא זמן פנוי. ושאני מתה על חברות שלי. ושסך הכל טוב לי בחיים. אבל הנה, כתבתי.