מוסף השבת

אף פעם לא כל כך התחברתי לקריאת עיתונים בשבת. יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות בסוף השבוע, אז למה שארצה רק לשבת בבית? קר בחוץ עכשיו. אין לי חשק ולא מוטיבציה לצאת. מצאתי את עצמי יושבת בבית, מטפסת על הקירות, מכינה לחם. זה גם עיסוק. והבית מלא ריח טוב של אפיה. והידיים עייפות מלישת הבצק. ועדיין יש בי חוסר שקט שכזה. חוסר שקט שלא נותן מנוח. מצד אחד הגוף קורא למנוחה, שבי קצת, די לתזזיתיות. מצד שני אני לא מצליחה, אז מה עושים עכשיו, מה עוד. http://youtu.be/wn6lHHu1d_Y יש כל כך הרבה אנשים שאני רוצה לפגוש, המון מקומות שרוצה להיות בהם ולבקר. יש לנו ארץ נהדרת ובדיוק עכשיו הדרום פורח. לא הייתי אצל ההורים שלי כבר כמה שבועות, לפחות לא לביקור ארוך כזה שיושבים ומדברים ואשכרה יודעים מה קורה עם כל אחד. כבר תקופה שאני מנסה להביא את עצמי להתחיל להתאמן או לחזור לעשות פילאטיס וכל פעם יש משהו יותר טוב לעשות. עם כל כך הרבה אופציות, איך יכול להיות שבכל זאת אני מוצאת את עצמי בשבת יושבת על הספה ומתבאסת שאין לי איזה עיתון, כמעט לא משנה איזה, עם מוסף השבת שיעביר לי איזה שעה לפחות. שלא אשים לב שהיום כמעט נגמר, והנה עבר לו עוד סופ"ש. שארגיש כאילו הכנסתי איזה תוכן לכרוב הזה שנקרא הראש שלי. אבל אין לי כוח. שעתיים כמעט ניסיתי להרים את עצמי מהספה, להסיר מעלי את השמיכה, להוציא את עצמי מהפיג׳מה. שעה נוספת התחבטתי עם עצמי האם הבצק תפח מספיק ואפשר כבר ללכת ללוש. ומזל שאף פעם לא שמעתי מישהו משתמש בתירוץ "זה תפח יותר מידי" . ואין לי תירוץ. אין סיבה מספיק טובה למריחת הזמן הזאת. אולי מראש לא הייתי צריכה להתיישב על הספה. אבל נדמה לי גם שאני מחמירה עם עצמי. 32 שנה שאני תזזיתית, עסוקה, קובעת ומתכננת. אז יום אחד זה לא קרה, מה קרה? העולם עצר? לא. וגם אני לא. רק שמתי לרגע על פארקינג. אולי אפילו הרמתי אמברקס. נגמר לי הדלק, נשחקו הברקסים וזה מסוכן לנסוע ככה. הקרבורטור מתחמם ולא בדקתי שמן מים כבר ים זמן. טוב, הבנו את המטאפורה הזאת לא? יום אחד. בלי תוכניות בכלל, בלי מפגשים ספונטניים, בלי הישגים וסימון וי על משימות. סתם יום בו הכנתי לחם, הרמתי רגליים, קראתי ספר והתבאסתי שאין לי עיתון. כנראה שאני באמת מתבגרת. היום הזה עבר, זה טיבם של ימים. בין אם הם מדהימים ואתה רוצה שישארו לנצח אך הם חולפים כאילו שמו אותם על פאסט פורוורד. בין אם הם נוראים ואתה רק מת שיסתיימו אבל הם גורמים לך להרגיש כל שניה ושניה כאילו פתאום אפשר ללחוץ פאוז. ויש גם ימים שסתם פשוט עוברים, ימים רגילים שכאלה. ימים שלא הייתי עושה עליהם סרט, או שלפחות בסרטים עורכים אותם החוצה. אני חייבת להבין, די, צאי מהסרט, אני לא חיה בסרט. אלו החיים. וואלה, הם לא חיים רעים מידי. יש לי ספה, יש לי שמיכה, יש לי פיג׳מה. יש לי ריח טוב של אפיה בבית, יש לי לחם טרי ואפילו מישהו שיאכל אותו איתי. רק קיבינמט, למה לא קניתי עיתון עם מוסף השבת.