ואני חושב אולי

אכלתי קצת יותר מידי! מתפוצצת לי הבטן. אני מרגישה שעוד רגע יוצא לי אוכל מהאוזניים. כמה אפשר להתעסק באוכל? כל היום, או שאני רעבה או שאני מכינה אוכל או שאני מנסה לעכל את כל מה שאכלתי. אבל הכי הכי בזמן הביס. קוראים לי שירה ואני גרגרנית. הנה אמרתי את זה. קרה לי כבר לא פעם ולא פעמיים שאכלתי עד כדי להתפקע, אבל היום, הגזמתי. זה לא העניין של מה או של כמה או של מתי. היום זה פעם ראשונה שאשכרה בכיתי כי אכלתי יותר מידי. פתאום הרגשתי שאני לא בשליטה. אין לי יכולת להחליט אם אני אוכלת או לא, או מתי להפסיק, בקושי מה לאכול אני מצליחה לבחור. רק תביאו לי אוכל. ועוד. ושיהיה טעים. נימוח בפה, עם טעמים חזקים, מלוח או חריף, חם או קר. שירקוד לי על הלשון שיענטז בדרך לקיבה. אבל אז אני מבינה, אני גרגרנית. אני פשוט שונאת להיות רעבה, הרגשה נוראית, שאולי עברה אצלי בגנים מסבא וסבתא. לא נעים לי שאני רעבה ואני לא נעימה כשאני רעבה. אני עצבנית, קצרה, לא מצליחה לחשוב ובטח שלא מצליחה למתן את התגובות שלי. כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה מה יכנס לי לבטן בקרוב, רצוי קרוב מאוד, רצוי עכשיו. אבל עכשיו גיליתי עוד הרגשה שאני לא אוהבת, לאכול יותר מידי. ובאמת, לא רק בכמות הפיסית אלא גם מנטלית. מנטלית אכלתי יותר מידי ולא נעים לי ונראה לי שגם הייתי לא נעימה. אני לא יודעת מה יקרה עוד חצי שעה אחרי שהאוכל מתעכל וההרגשה הלא נעימה תעבור, בדיוק כמו שהרגשת הרעב עוברת אחרי שאוכלים. אבל עכשיו, אני חושבת לעצמי, האם אי פעם אוכל לאכול שוב? זה מפחיד אותי. יותר מאשר לא נעים לי מזה שאכלתי יותר מידי, אני פשוט מבואסת שלא אוכל לאכול שוב בקרוב מרוב שאני כל כך מפוצצת. ואני אוהבת לאכול. גרגרנית, אמרנו. בדיוק החלטתי לנסות לאכול קצת יותר בריא. קצת. יותר. אבל רק המחשבה גורמת לי להיות רעבה. למה אני צריכה להגביל את עצמי? למה צ׳יפס כל כך משמין? למה זה בכלל משנה? מעבר לבריאות שאני מנסה למכור לעצמי, בסוף גם אכפת לי גם מאיך שאני נראית. ואחרי שהצלחתי לשכנע את עצמי שאני נראית טוב אני רק רוצה לשמור על זה קצת. ועכשיו, כשהבטן מלאה באוכל זה ממש לא מרגיש טוב. לא מרגיש שנראה טוב גם אם כן. ואם אני הכי יפה כשנוח לי אז אולי עדיף להישאר בטרנינג. אני יודעת,זה לא רק איך זה נראה זה גם איך זה מרגיש ונפש בריאה בגוף בריא וזה. אז למען השפיות שלי, אני חייבת להתחיל לקחת שליטה על מה נכנס לי לפה. ובעיקר כמה. אז זהו, הוחלט. "ממחר דיאטה" אבל לא ממחר, מעכשיו. ולא דיאטה אלא לקיחת אחריות. אני רק לוקחת ביס אחרון ומיד מתחילה לקחת אחריות. גרגרנית.