זה רק געגוע

"געגוע טוב לקשר", היית אומר. כן, אולי, כשמתגעגעים בפרופורציה. בהתחלה, כשיש את המתח הזה שנבנה קצת לפני שמישהו עושה את המעשה ומרים טלפון. אחר כך, כשלא בטוחים מתי הפעם הבאה שניפגש כי זה לא ברור מאילו. ואז אפילו כשאתם שם אז להתגעגע לזמן איכות אמיתי. אבל עכשיו זה קצת בא לי לא בפרופורציה ועמוק מבפנים אני מבינה הרגשת געגוע מה היא. כמו נהר שזורם לאיטו ביום יום, והוא רומנטי להחריד, במיוחד בלילה עם אורות העיר המשתקפים מהגדה השמאלית. אך כשיורד גשם עולה על גדותיו ומציף בלי הכרה. אני לא מרגישה את זה בכל רגע, לא בכל דקה. רק קצת לפעמים לפני שהולכת לישון, מסתובבת אל הצד שלך שעד לא מזמן תפסה אותו שמיכת פוך מגולגלת שהיית גונב לי בלילה. גם קצת כשאני בוחרת נעליים בבוקר וצוחקת שאולי בכל זאת יש לי קצת יותר זוגות מאשר לך. כשנעל בודדת מוצאת את עצמה מתעופפת לתוך האמבטיה אל עבר ג'וק חמקמק שאין לי בעיה להרוג, אבל אין מי שירים אותו. וגם כשמתנגבת אחרי מקלחת חמה, חמה כי יש דוד חשמלי שמזכיר לי אותך כל פעם שהוא נדלק בלי שאני צריכה לקום מהספה. מרגישה את זה חזק כל פעם שאני שומעת את המעלית עולה, כל פעם שמפתח נכנס לדלת בדירה ליד. מתגעגעת לשניות שאחרי שאני מנסה לפתוח את הדלת ומגלה שאי אפשר כי לא הוצאת את המפתח שלך מילימטר אחורה מבפנים, עד שתפתח לי בעצמך. בעיקר, כשהשעון המעורר מצלצל ואני יודעת שאתה לא הדבר הראשון שאני רואה בבוקר וקצת פחות בא לי לפתוח את העיניים. כשאני הולכת לים בלעדיך וחושבת שאתה היית צוחק עלי שאני כבר מתחילה לחשוב על מה נאכל אחר כך עוד לפני שיצאנו מהחוף. כשאני מגלה שדבוקה לי על הגב מדבקה עם המחיר של החולצה החדשה שלבשתי כבר לפני ארבעה ימים. כשאני מקפלת כביסה רק כשאני שמה לב שצריך לשים עוד נגלה במכונה ומגלה שם חולצה שלך שנשארה מאחור. אני מתגעגעת להרגיש את הידיים שלך עלי, לחיבוק שלך החזק, לשים כפות רגליים על שלך כדי להרגיש אותך כמה שיותר. ומרגישה את זה חזק במיוחד כשאני לוקחת שאיפה ארוכה מפרח של פיטנה ושוזרת לי אותו בשיער כאילו דווקא שם הוא מקומו הטבעי ולא על העץ. אני ממלאת לעצמי את הזמן, כל הזמן דואגת שלא יהיה אפילו רגע אחד של לבד. רגע אחד של חוסר אונים. רגע אחד של החוסר שלך. אבל הלבד שלי היה לבד טוב עוד לפני שהיינו ביחד וזה היה ביחד טוב אז כנראה שאצטרך ללמוד לחיות עם הדואליות הזו. ואולי בסוף באמת מתרגלים להכל ואני חזקה ואנחנו חזקים ואנחנו יותר טובים מזה ואם נעבור את זה אז נעבור כל דבר. אבל למרות זאת, אני עדיין סופרת ימים, לפעמים גם שעות, ועדיין מצפה לרגעים הטובים, כי הם עוד לפנינו. בנתיים אני מתנחמת בעובדה ששנינו רואים את אותו ירח, ששנינו פה תחת אותם השמים. שאתה קיים במציאות שלי ושממש עוד מעט נתהלך לאורך הנהר, מחזיקים ידיים או במרחק מה זה מזו. והנהר רגוע, ואורות הגדה השמאלית משתקפים בו. והמחשבה הזו בלבד מצליחה להרגיע את ההצפות. והנה, יצאה קצת השמש. https://www.youtube.com/watch?v=FvbZ5zSZYSE