זה רק ספורט

אף פעם לא הייתי בחורה ספורטיבית. את הרומן שלי עם התעמלות קרקע סיימתי בכיתה ו׳ עם תלונות על מיגרנות אחרי קפיצה על המזרון הלא רך בכלל בסוף גלגלון. טניס נמאס לי כשלא הצלחתי לפגוע בכדורים אף פעם ובשביל כדורסל הייתי נמוכה מידי. כדורעף היה ממש מגניב אבל פיתחתי נטייה לנקוע את מפרק כף היד מה שגם מנע ממני לשחק מחניים בהפסקות. הפעם האחרונה שרצתי היתה בבוחן בראור או איך שלא קוראים לזה בטירונות. ניסיתי להיות מגניבה עם רולרבליידס אבל הנעליים לחצו לי. חשבתי שבלט יעשה אותי גמישה אבל לא יכולתי לסבול את המאניה דיפרסיה של המדריכה "להכניס טוסיק להחזיק בטן, פלייה רלווה", שחררי אותי. גם לסגנונות ריקוד אחרים לא כל כך התחברתי, היפהופ היה לי מהיר מידי, מודרני מוזר מידי, ריקודי עם משעמם מידי וריקודי בטן חשוף מידי. כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להתמיד במשהו לאורך זמן. זה פשוט לא עושה לי את זה, לא בזמן הפעילות ולא אחרי. ולא היה חשוב לי מספיק "לשמור על כושר" אולי כי הוא פשוט אף פעם לא היה שם כדי שאצטרך לשמור עליו. בשלב כלשהו נכנסתי חזק לסנואובורד. בכל זאת, חייתי בחו"ל במינוס 20 מעלות בממוצע ואם לא הייתי עושה משהו אקטיבי פעם בשבוע כנראה שהייתי משתגעת. אבל נגמר השלג אז נגמר הסנואובורד. במקומו בא סקייטבורד שנכנס במזוודה אבל לא בשגרה שלי. לפרקים מצאתי את עצמי בבריכה מדברת לעצמי באקו (אקו אקו) בתוך הכובע ים מבסוטה וגאה על ההתמדה. ואז היה לי קר מידי ורטוב מידי ורחוק מידי וגם בדיוק סיימתי ללמוד ונגמר לי המנוי אז לא חשוב. ופילאטיס, כזה שאשכרה התמדתי פעמיים בשבוע והרגשתי התקדמות עצומה. משעמם, קל מידי? אולי את לא מתאמצת מספיק. יכול להיות שאי שם יש פעילות שאצליח להתמיד בה, בינתיים אני חושבת שסוף סוף הגעתי לשלב שיחד עם זה שבא לי למות בזמן הפעילות הגופנית- אני שואבת הנאה מסויימת מהכאב והמאמץ. וההרגשה שאחרי מספקת באופן שקשה לי להסביר. ומפה לשם נהייתי "מאלה", אלה שיוצאים לריצה פתאום כי נמאס להם לשבת על הספה. שמתחילים את הסופ"ש באימון עם בגדים זוהרים צמודים. שמעלים תמונות שלהם מזיעים כאילו זה הדבר הכי סקסי (זה קצת סקסי) ובעיקר שמדברים על זה וכותבים על זה ויש שיגידו חופרים על זה. אז אולי לא צריך משהו אחד כל החיים, לאולימפיאדה אני כבר לא אגיע ולא יתאכזבו מזה שלא הבאתי מדליה גם הפעם. אולי זה בסדר להנות מההישגים של אנשים אחרים ולהתרשם מהיכולות הגופניות האדירות. אולי זה בסדר לא להיות מחויבת ושחלק מהשרירים שלי חבויים מאחורי מעט משמנים. אולי זה בסדר להשוויץ קצת שאני לוקחת את השליטה על הגוף שלי חזרה. כי בסוף, אני מרגישה טוב יותר, אני חושבת שנראית טוב יותר ובעיקר, אני נושמת טוב יותר כשאני עולה במדרגות. הצלחות לנבחרת!