לא רק חלק ממני

אם אין אני לי מי לי השבוע הייתי חולה. מסתבר שזה קורה פעם בכמה זמן, שהגוף מאותת שהוא רוצה לעבור נתיב ולעצור בצד. אז אני מאיטה קצת, בודקת במראה שאין אף אחד מאחורי כדי למנוע תאונת שרשרת ועוד לפני שאני מספיקה לגמרי לעצור, מפעילה דאבל וינקר ומרימה האנד ברקס. טוב, עפתי עם המטאפורה. שורה תחתונה - אני בבית, שרועה על הספה. משועממת. מנסה לעשות את כל הדברים שלא מצריכים ממני להוציא אנרגיה או לדבר. כי כרגע כל מה שאני אומרת נשמע שיוצא מפה של קרפד בוגר. אז אחרי שחיסלתי חצי צנצנת דבש, הבנתי שעל זה אני לא יכולה להתקיים. בחנתי את ההיצע של המקרר והפריזר (לא מפתה ובעצם לא קיים), עברתי על מלא כתבות של "המשלוחים הכי שווים בתל אביב" (מינימום הזמנה שלא תואם את מטרות הרגלי האכילה שלי) וניסיתי לפתות חברים ומשפחה בחברתי הנעימה (זה פשוט לא בדיוק מסתדר כרגע), הבנתי שאני חייבת לדאוג לעצמי. סריקה מהירה של המזווה לא השאירה אותי מתוסכלת. קופסת שימורים אחת של עגבניות מרוסקות, בצל ובלנדר ידני ואני בדרך לתירוץ לאכילת חבילה שלמה של שקדי מרק. מטגנים בצל בינוני במעט שמן זית. מוסיפים 3 שיני שום כתושות (את אלו שעוד לא צמח להם ירוק מהאמצע). מוסיפים קופסת שימורים של עגבניות מרוסקות וקצת רסק אם יש. שתי כוסות מים, כף סוכר חום (או לבן, אנחנו לא גזענים), כפית מלח ופלפל לפי הטעם. מרתיחים, מבלנדרים, ומבשלים 20 דקות. אם אני רק לעצמי מה אני התחלתי להתנדב לפני כשנה בער"ן. ער"ן - עזרה ראשונה נפשית. זה בא כמענה לצרכים שלי לעזרה נפשית לעיתים, אולי אשמע צרות של אחרים, אראה שהמצב שלי לא כל כך רע. אחרי קורס של עשרה שבועות, המון למידה על אמפתיה, מחלות נפש, והתמודדויות עם השיט שלי, ההתנדבות ממש נראתה לי הדבר הכי נכון שיכולתי לעשות. אני מתנדבת שעתיים פעם בשבוע, מהבית, מהמחשב שלי, בצ'אט האינטרנטי של ער"ן. הפלטפורמה מאוד דומה לצ'אט של פייסבוק אז אין מה להיבהל. אבל זה לרגע אחד רק הפונים ואני, בשיחת נפש שכל מטרתה היא להיות שם רגע, עם מי שצריך את זה. מי שהכניס אותי לזה קורא לנו "הידיד שלך בער"ן". אני לא מטפלת, אין לי הכשרה לתת עצות מקצועיות, אבל אני נותנת מענה לאנשים במצוקה שמרגישים שהם צריכים מישהו לפנות אליו. לפעמים מדובר במישהו שרק רוצה אוזן קשבת, לפעמים במישהו שצריך סיבות למה לא לסיים את חייו. זה לא פשוט, אבל "תודה" בסוף של שיחה כזו, זה עולם ומלואו. זה אנונימי לחלוטין, ומומלץ בחום. לפנות, או לבוא להתנדב. זה לא אלטרואיזם, אני עושה את זה בשביל עצמי. ואם לא עכשיו אימתי? לפעמים אני מופתעת מהעובדה שיש אנשים שונים אחד מהשני בעולם. יש פעולות שאני לא מצליחה להבין את המוטיבציות של אנשים לעשות אותן. למה לבחור להשתמש במילים מסויימות, איך יכול להיות שככה מישהו חושב ובאיזה עולם מורכב אנחנו חיים שמאפשר לכל הדברים האלו להתקיים זה לצד זה. אני מזכירה לעצמי שככה זה, חינוך, גנים או נסיבות החיים, אבל איכשהו, אני מופתעת כל פעם מחדש. אני יודעת, זה נשמע עמום, גם אני לא ממש מצליחה לרדת לסוף דעתי. אבל בסוף, אני חושבת, כל אחד צריך לקחת אחריות למעשיו, לקבל בעלות על המצב ולבחור כל פעם מחדש את מי ומה שהוא רוצה להיות. ואם אפשר, להתחיל כבר מעכשיו. https://www.youtube.com/watch?v=7hCoAF2G6wQ