כשמחפשים, מוצאים

כבר שנים שאני שואלת מי אני? כי הרי, איך אפשר שלא? שאלה שהעסיקה אותי יום יום, חשבתי על זה מכל כיוון ואני חושבת שאולי פשוט חשבתי יותר מידי. במקום לחשוב פשוט. במקום פשוט להיות. ועם כל יום כזה שלא זכרתי מי אני, יותר ויותר התגעגעתי לעצמי, אבל זה רק געגוע ואי אפשר להתגעגע למה שיש. מצאתי את עצמי עם הגב לכיוון הנסיעה, לא רואה לאן אני הולכת, לא יודעת בכלל לא אני רוצה להגיע. חשבתי שעד סוף הקיץ זה יהיה בסדר, זה יסתדר מעצמו. הבלבול הזה זה רק סיפור של קיץ ויהיה בסדר ברגע שיגיע הסתיו. אבל גם בחורף הראשון שלי איתו קלטתי שאני עדיין בעין הסערה. וזולגות הדמעות מעצמן ואני יכולה לצעוק עד מחר "השעה שש והכל בסדר" אבל הכל לא בסדר. מחשבות מארץ אחרת, מעולם אחר, הציפו אותי. חשבתי שאני מחפשת בחור עם חולצת טריקו ירוקה שיפתור לי את כל הבעיות. אבל בנים זה קקי, במיוחד כאלה ששותים קפה שחור, כאלה שהופכים לי את הבטן, הלב, ראש, וזאת לא התשובה שחיפשתי. אולי אם אפתח את הלב, את הראש ובקבוק יין טוב, אני אשכח בכלל שיש מחשבות כאלה שמעסיקות אותי. מצאתי את עצמי מדחיקה, חושבת מחשבות על בעד ובעד מתקפת טילים בתל אביב, בורחת לטיול בלב מדבר או ללילה אחד בדנבר, בוחרת לעשות את כיפור על המים או לחלום על פאריז, רק לא להתעמת עם עצמי, לא להתעמת עם המחשבות. אבל בעצם, מחשבות, טוב שבאתן, כי אם לא, הייתי פשוט ממשיכה להמתין, להסתכל על החיים מהצד ולחכות לימים טובים. ורק לחשוב כל יום שהנה הם באים, במקום לקום, לבחור ולשנות. פתאום הבנתי, מגיע לי להתעורר כל יום ולהחליט שהיום יהיה טוב, והוא יהיה כזה. כל העצב הזה, כל השמחה, כל טיפה של רגש זה הכל תלוי בי. כשאני נותנת עצות לאחרים הן נשמעות לי מאוד חכמות, אולי הגיע הזמן שאתן עצות לעצמי. הרי אהבתי את עצמי ממבט ראשון, אז לא הגיע הזמן לקלף מעלי את השכבות שהתכסיתי בהן ולהחליט למי אני סולחת? למצוא בעצמי את הכוח להגיד לעצמי: "הי, את מוכרת לי מפעם"? כי הרי יש בי המון, ואני רוצה לאהוב בי הכל ולא רק חלק ממני. כי כשמדובר בי, אין דבר שאין לו מקום. לא לגמרי במקרה כשהחיים נותנים לי לימונים אני עושה מהם לימונדה. כי זה רק ספורט, ואני רשאית להתאמן על כך בכל רגע שאבחר. מספיק לשחק סולמות וחבלים נגד עצמי, לשבת בסוף של ים ולחכות ולהתאכזב, כל פעם ממישהו אחר וכל פעם להגיד "אבל בניתי עליך שתציל אותי מעצמי". למי שלא שמע ולמי שלא יודע, זה לא צריך להיות יותר עמוק יותר כחול כדי למצוא את עצמאותי, היא נמצאת עמוק בפנים. יצאתי למסע, הוא התחיל ממש עכשיו, אמרתי "היי דצמבר", וכתבתי שיר פרידה לסיפורי סבתא שסיפרתי לעצמי. ועכשיו, אני מוכנה לחיות בעושר ובאושר, ליהנות מהדברים הקטנים והגדולים; לקרוא את מוסף השבת, לאהוב מקרוב ומרחוק, להפסיק להיות דרמה קווין ופשוט לצחוק עד המוות. אני מתחילה עכשיו תקופה אחרת. קצת אחרת. תקופה של כפתורים שהשליטה עליהם היא אצלי. תקופה בה אני חושבת על ההתבגרות ובוחרת לאהוב אותך בבוקר. תקופה שזה בסדר להיות רק עם עצמי ופשוט לשתוק איתו. יום הולדת שמח שירה, זה ממש כאילו נולדתי מחדש, ואני אוהבת את זה.