ואם פרידה

אני שוכבת במיטה, בצד שלי. הצד שלו ריק, השמיכה עליו מסודרת. כמעט לא פלשתי לשם כל הזמן הזה. כשחלקנו מיטה ניסיתי לגעת כמה שיותר. כל שניה של ערות שלחתי ידיים, רגליים, טוסיק. מתאימה את הגוף שלי לתבנית גופו. כאילו זה יכול לפצות על הזמן שהוא לא פה ושאני לא שם. או שהפה והשם יתהפכו. אני כמעט יכולה להרגיש איך היה להתכרבל בחיבוק שלו, אבל זה כבר הופך לזיכרון לא מוחשי. חום היד שלו על הכתף שלי עוד צורב לעיתים, כמו שצרב בלילה האחרון. לפעמים אני מדמיינת את הנשימות שלו באוזן שלי ואז מתעוררת לקול ברקים ורעמים, או מזה שקצת נחנקתי מרוב שרוצה לנשום אותו עמוק ומחפשת את הריח על הכרית. המגע שלו עוד יושב לי בקצה האצבעות. גם ברגליים. גם בעוד מקומות. הגוף שלי מתקפל, משתוקק לאיזשהו מגע ולא מוצא. ידיים ורגליים נשלחות וחוזרות מקופלות. עכשיו אני כבר מתעוררת בדיוק כמו שנרדמתי, כאילו לא חיפשתי כל הלילה. כאילו הגוף שלי נרגע מהחיפושים. התרגלתי אליו מפה לשם. כאילו לא היה עשור שהתרגלתי ללבד. התרגלתי אלינו והתחלתי לחיות את העתיד ולא רק את ההווה. פתאום הייתי צעד וחצי קדימה. צעד וחצי, זה ביטוי מכדורסל, אני יודעת. והמתנתי לו, והייתי בסדר עם החיכיון הזה, כל עוד הרגשתי שיש למה לחכות. אבל הוא לא הגיע אליי. אמר "בדרך", אמר שרוצה להגיע, אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. ועד שלא עושים, לא יודעים איך זה באמת. חשבתי שאני לא אבכה יותר מדי. ואז זה הבהיל אותי שאני לא בוכה. האם באמת לבד בלעדיו עדיף על לבד איתו? האם היחד שלנו לא באמת שווה את הלחוד? ואז התחלתי לבכות ואני לא מצליחה להפסיק. אבל לבכות זה אנושי, זה חלק מהתהליך, שנייה לפני שממשיכים הלאה. מצד שני, אני קצת רוצה לפתוח את הדלת ושהוא יהיה פה. ספון בתוך שמיכת הפוך, רדום למחצה, אבל עם עין אחת פתוחה- מחכה שאגיע. מרים את הראש ואומר לי: "היי. חיכיתי לך". ולמרות שלישון מבחינתי זה לא אומר לחכות, בשבילו זה נראה שכן. זה הוא אומר לי אני רוצה. זה הוא אומר שהוא רוצה לנצח. שלמרות שהביטוי הזה נשמע כמו קשקוש בתחת- בעצם יש בזה משהו. קצת רוצה לצאת מפה. לא לחזור בערב לדירה שהייתה שלנו. לא להיזכר בכוח ברגעים הטובים. כי היו כאלו. מלא. ולא רק פה, הם מפוזרים כבר בכל הארץ. לא לחזור לישון באותה המיטה שאירחה את שנינו לילות רבים. ואירחה אותו לבד לילות במספר דומה ואירחה אותי לבד גם. אירחה אותנו ביחד וכל אחד בנפרד. וחשבתי שהחיים יכולים להיות כאלה, אבל אולי לא. קצת רוצה ליישר את הדברים בינינו. לא לעמוד ולחכות לא להיות תלויה שוב. לדבר איתו. אני מתגעגעת נורא. הוא חסר לי ביום יום וגם בלילה לילה. לדבר כאילו אין לחץ לדבר. לבוא בביטחון שלי שיאפשר לו גם. קצת רוצה לשכוח אותו לגמרי. לחזור לאיך שהיה לפני, אבל עם מה שאני יודעת עכשיו. שיהיה בסדר. שמשהו טוב יבוא. קצת רוצה שזה יבוא איתו. ואם כל אחת מהאופציות האלו תתממש, אני אהיה מרוצה. אז אם זה לא משנה מה יקרה, בעצם מותר לי לרצות את הכל ולא לכוון, כי אין יד מכוונת והיא בטח לא שלי. אני רק יכולה לכוון קדימה ולקחת את הצעד הבא. https://www.youtube.com/watch?v=LyrVC8xhNiY