הוי אמסטרדם

מתי כבר הספקת לטוס? שאלו אותי. זה היה מתוכנן? איפה את שוב פעם? עוד ועוד שאלות. איך אענה על הכל כשלעצמי אני לא מצליחה לענות על זה? הייתי בעיר חדשה, אחרת מכל מה שהכרתי עד עתה. עיר שמטרתה הייתה להכניס לי חוויה חדשה, כזאת שתעורר אותי, שתוציא אותי מהלופ שנכנסתי אליו, שתדליק אותי מחדש. והיא עשתה את זה. לגמרי עשתה את זה. בעצם אני עשיתי את זה, כי הבאתי את עצמי לשם. ובחרתי. בחרתי לקום יום אחד בבוקר ולצאת לתור את העיר, לשמוע סיפורי היסטורי של עיר אחרת, ולהיחשף לתרבות שלא הכרתי. לצלם תמונות של בניינים שאחר כך לא אזכור באיזה שלב של הטיול צילמתי אותם ואיזה משפט בשפיל של המדריכה הם באו להדגים. וביום אחר, לקום ולצאת לריצה. לצלם גם את זה כי אחרת אפילו אני לא הייתי מאמינה לעצמי. ובוקר אחר לא לקום, לא בכלל, אבל רק לא לקום קצת. בחרתי לטייל עד שיכאבו הרגליים מרוב שוטטות ואז עוד קצת. ללכת בלי לדעת לאיזה כיוון ואז לקחת ימינה ברחוב הבא וימינה ברחוב שאחריו ואז שוב ימינה כי כל העולם הזה הולך ימינה, אז למה שלא אלך איתם. ובכלל בעצם להגיע בדיוק לאותה פינת רחוב שלקחתי בה ימינה מלכתחילה ולפרוץ בצחוק של הבנה שלא הגעתי לשום מקום. ולא להתבאס על זה בכלל כי אם לא רציתי להגיע לשום מקום אז לשם בדיוק הגעתי. בחרתי לשים לי יעדים להגיע אליהם ולא להיות לחוצה להספיק את הכל ועדיין לבקר בכל אחד מהמקומות ולטעום את כל מה שרציתי לטעום בלי לדעת שזה מה שרציתי אבל להיות מסופקת כאילו כל החיים חיכיתי רק לשילוב הטעמים של באן, שריפמס טמפורה ועריסה. כפיים. כן, מחאתי למנה הזאת כפיים- ליטרלי ולא רק בראש. בחרתי לעצור ולצלם בכל רגע שיכולתי כי הרגשתי שאני רוצה לקחת את החוויה הזאת ולשים אותה בתוך בועה שאפשר יהיה לנפח אותה ולהיכנס אליה בכל רגע שארצה. בחרתי להצטלם גם כשנראיתי כמו תולעת-גולם-אגרול-סיגר קובני ושכל מה ששונה בין תמונה לתמונה זה רק הסיפור שמאחוריה שכנראה גם אותו לא אזכור לספר. בחרתי לדבר, לעצמי ולסביבה. לשתף במה שמתנגן בראש, לפעמים זה היה גם שירים שנדבקו והדרך היחידה לשחרר אותם היא לשיר אותם. אבל אז יוצא שכל היום הולכים ושרים "אוקיי אוקיי אוקיי אוקיי" ורק בין תעלה לתעלה ההתפעלות מאפסת את המחשבות וכל מה שיוצא זה "יאאאאא". בחרתי להשתטות ולא לחשוב יותר מידי על מה יגידו ואיך זה יראה והתמקדתי במה אני חושבת ואיך זה מרגיש. וחשבתי שכיף לי והרגשתי נעים. וראיתי ברווזים והייתי אופטימית. והייתי אופטימית גם כשדחו לנו את הטיסה וזה גרם לנו לפספס את הקונקשן, בכל זאת זה נתן לי עוד חצי שעה של שופינג. לפעמים גם בחרתי לא לבחור, כי גם זאת בחירה וצריך לדעת לתת לאחרים לבחור בשבילך. לדעת באיזה תחומים אני חזקה, במה אני יכולה להיעזר באחרים. לדעת שהבחירות שלי משפיעות על אחרים ולא להרגיש אשמה על זה. ולדעת שלפעמים אחרים מאפשרים לי לבחור בשבילם. וכל עוד זה הדדי, אז זה חופש מוחלט. וחופשה מושלמת. הספקתי לטוס, זה היה חצי מתוכנן, הייתי באמסטרדם ועכשיו אני יכולה לענות לעצמי