משנה מקום, משנה מזל

אני עומדת באוטובוס, בוכה את העיניים שלי החוצה. בטח נזכרתי במשהו שהעלה לי געגוע או שרצף של מקרים גרם לי להיזכר דווקא בדברים שחסרים לי. ואני בוכה. טיפות מלוחות יורדות לי על הלחיים ואל זוית הפה. ואני בסדר עם הבכי הזה, הוא בא בזמן, שוטף לי את העיניים. ופתאום, איש שחושב שהמקום שלו יותר חשוב משלי מזיז אותי מהמקום שכבר נעשה לי בו נוח. ואני זזה, מפנה לו את המקום. הוא מתמקם ואני עוד מופתעת, מגכגכת לעצמי. מתעצבנת קצת ומוצאת לעצמי מיקום אחר. ועוד אחד אחר כי הקודם לא נוח. ואז מתמקמת באחד שגם קצת פחות. מי הוא בכלל? למה הוא מזיז אותי מהמקום שלי? למה מקום של מישהו אחר חשוב יותר מהמקום שלי בעולם הזה? ואיך אני בלי להתבלבל פשוט זרמתי עם הסיטואציה ופיניתי לו את המקום, כאילו אני מסכימה עם ההנחה שלו צריך להיות נוח על חשבוני? ואז כבר התעצבנתי הרבה. למרות שאני יודעת שאין על מה להתעצבן, וזה עוד יותר מעצבן, במיוחד כי אני יודעת שלהתעצבן או להיעלב או לכעוס זו בחירה. ובעצם, גם לשמוח, לצחוק, להתרגש, להתלהב זו בחירה. וכל בחירה מנטלית כזאת, יוצרת תגובה רגשית אצלי, וגיליתי, שלפעמים זה יוצר שרשרת תגובות גם אצל אחרים. שלא נאמר, "השראה". ופתאום, סיבוב של האוטובוס, חושף בפניי שקיעה שכזו, שלא הייתה מביישת גם את תמונות האינסטגרם שלא דורשות שום פילטר. אני מודה לאוזן בצד השני ומנתקת. נרגעת. 2:20 דקות של עונג צרוף. אני לא מתאפקת ומצלמת, שישאר לי גם לאחר כך. ואפילו משתפת, שיהיה גם לאחרים. ואז, מורידה את הטלפון לשלושים שניות האחרונות, שיהיו רק בשבילי. זה גורם לי לחשוב, שלפעמים התזוזה היא חיובית. גם אם נראה שלא, זה מסיבה טובה ולמטרה טובה יותר. גם אם זה לא קורה בתזמון מושלם כמו שקיוויתי. גם אם זה לא במיידיות שכזו כמו בטלוויזיה. לפעמים צריך לקבל את השינוי ולזרום איתו, גם כי אין ברירה, וגם כי, למה לבחור להתעצבן, להיעלב, או לכעוס, כשאפשר לבחור לשמוח, לצחוק, להתרגש או להתלהב. אני רוצה להיות מסוגלת לבחור את התגובה שלי כל הזמן ובשביל זה צריך להתאמן. ולהיות מודעת לכל קשת הרגשות שקיימים אצלי. לא להדחיק כאב ועצב כשהוא מגיע, אלא להיות איתו קצת זמן, רק בשביל שלאושר יהיה מקום מספיק גדול אחר כך. לבטוח בעצמי שאני מסוגלת להתמודד עם כל סיטואציה, לא משנה כמו פתאומית היא ולדעת שכל עוד אני לצידי, שום דבר הוא לא דרמתי בצורה בלתי נסבלת. אני ממשיכה לחפש את המקום שלי, ומתחילה להבין שכשהוא נעשה נוח מדי, אולי כדאי לוותר עליו. גם אם זה בשביל מישהו אחר, ובמיוחד אם זה עבורי, כדי שאוכל למצוא מקום עם נוף קצת יותר מדהים. ואולי על הדרך אצליח גם לחדד לעצמי את התשובה לשאלה בפוסט הראשון שלי "מי אני?". אני יודעת מי אני, אני יודעת גם שאני משתנה כל הזמן. ואני אוהבת את זה. ואני אוהבת אותי.