שצף קצף

אני מוצפת. מחשבות, דעות , גישות. שלי ושל אנשים אחרים. אני נסחפת בהם. לא מצליחה להיאחז בשום דבר יציב. שוב דבר שיכול לסמן לי את הדרך ולהרגיע שאני בכיוון, בדרך הנכונה. קצת כמו עליסה, שוחה בים הדמעות שיצרה לעצמה, נסחפת ללא שליטה, לאן שיקח הזרם, בין אם לאן שרצתה או לא, בלי יכולת לדעת מה הן האפשרויות בכלל. ואני נלחצת עוד יותר מכך שלא מצליחה לעצור את השצף. אני אבודה. יודעת שהכל פתוח וכל מה שאעשה יהיה בסדר ויתקבל באהבה. כשהדבר הכי חשוב הוא שאני אצליח לקבל את עצמי באהבה. אני מפחדת. מפחדת לטעות. מפחדת לא להצליח. בעיניי או בעיני אחרים. ומי בכלל קובע מה זה הצלחה. כששואלים אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה, התשובה היחידה האפשרית היא "מאושרת" כי מה עוד אפשר להיות. והאם זה אומר שאני לא מאושרת עכשיו. ואם אני לא מאושרת עכשיו אז איך יכולה לשנות את זה. ולמה אני זקוקה לאישור חיצוני או להתניה כדי להיות רגועה ושמחה. ומי אמר שלבכות ולהיות עצובה אינו חלק מהאושר. הרי אין אור בלי חושך ואין למעלה בלי למטה. אני לא סומכת על עצמי. זאת הבעיה הכי קשה. איך אני יכולה לאפשר לעצמי לטעות אם אני לא יודעת אם אוכל לצאת מזה. כשעליסה חיפשה לאן ללכת לא היה משנה באיזו דרך תבחר, כל עוד היא לא ידעה לאן רוצה ללכת אבל הגיע הזמן שאמצא לי כיוון בו ארצה ללכת. יעד שאליו ארצה להגיע. לא אומר שאי אפשר לשנות ולהתכונן מחדש, רק אומר שיש משהו שמניע אותי קדימה. אני רוצה לחיות ללא חרטות. רוצה לדעת שניצלתי את האמצעים העומדים לרשותי, שידעתי לקפוץ על ההזדמנויות הנכונות כשנגלו לפני, שהצלחתי להיות אני באומץ ובגאווה. מדהימה, הם אומרים. מהממת, מרשימה. מלאת אור, השראה, שמחת חיים. איפה זה? איך זה שאני לא רואה את זה? וכשאני לא רואה את זה אז לא משנה מה אומרים אחרים. אז למה זה לא גם כך הפוך, כשאני רוצה משהו זה לא משנה מה אומרים אחרים. כשאני מאושרת ושמחה לא לתת להם להוריד אותי. ואיך מפרידים אותי מאותם. איך משיבים רק לבטן? כי הבטן בדרך כלל יודעת. אחר כך גם הלב והראש וכשהם מתואמים ברצונותיהם אפשר לעוף לשמים. כי זה מה שהכי חשוב הרגשת ההתעלות כשיש החלטה ופועלים בכיוון. פעולה. זה סוד ההנעה. פעולה גוררת פעולה גוררת פעולה. פחות משנה לאילו תוצאות היא מובילה. ופעולה מבחירה חופשית שהיא שלי מספקת עד מאוד. פעולה ולא מחשבות על הפעולה, זה חשוב, לא לחשוב יותר מידי. 1.2.3.4.5 זהו, זה זמן המחשבה שאני מאפשרת לעצמי, אחר כך, קדימה, לעשות. אז כדאי שאתחיל לפעול. ולכתוב זה גם פעולה. אז בעצם הנה, התחלתי .