הריבאונד המושלם

איך זה עבד? כי פשוט רציתי שזה יעבוד. רציתי לדעת שאני יכולה להתאהב שוב. רציתי לראות את עצמי מאוהבת שוב. ולא עניין אותי אם זה מוקדם מידי, אם עוד לא התגברתי או שלל סיפורים שיכולתי לספר לעצמי. אז יצאתי, ונתתי צ'אנס. והייתי שם. בגוף. לא בנשמה, לא בלב. הייתי וצחקתי וביליתי והלב שלי רק נסחט מבפנים. מוציא עוד ועוד טיפות של זיעה מהפעילות המואצת שלו כשהוא נפל ונשבר. אז בכיתי. הרבה בכיתי. ונתתי לעיניים לסחוט החוצה את כל הזיעה של הלב. ובכיתי וכאבתי את כל מה שכבר לא יהיה בזמן שלא הייתי מוכנה להאמין עדיין שזה לא יהיה. ולא הייתי מוכנה להשוות אותי למקרים אחרים. אני יחידה ומיוחדת ואצלי זה לא ככה. אז אל תגידו לי שאתם יודעים. שמעתם?! ועם כל אנחה, כל נשימה שמצליחה לחדור לריאות, הבנתי שהכאב הזה הוא רק ביטוי לאהבה בדרך קצת שונה. כי את האהבה שלי אליו כבר לא אוכל להראות לו כך. ויש בי המון אהבה, אז רציתי לאהוב. אני רוצה לאהוב. אז החלטתי לצאת שוב. לנסות. ולנסות זה לעשות. והפעם באמת, פתוחה ומאפשרת. כי הרי שם זה כבר לא יהיה אז לכוון למקום אחר. ופתאום אני צוחקת ומצחיקה. מתרגשת ומרגשת. שלא נאמר מתאהבת ונאהבת. אני קולטת אותי משווה התחלות. ואם זה דומה אז זה מפחיד ואפשרי. ואם זה שונה אז אולי הפעם זה דווקא יצליח או שאין לזה סיכוי בכלל. ומבינה שכל השוואה פוגעת בחוויה שאני נמצאת בה. כי היא כבר לא עומדת בפני עצמה. הרי אין להתחלה הזאת דבר עם ההתחלה הקודמת פרט לעבודה ששתיהן התחלות. איכשהו נהיה שם אמצע. בשר. משהו להתרפק עליו. ובכל הזמן הזה מה שטווה את הקורים היא הפתיחות. שלי שמחמיאה לשלו. שלו שמפתיעה את שלי. וקבלה אחד של השני שמניחה את הדעת ועושה לי לחלום קדימה. כן, הגעתי למצב שקיומו משפיע לי על תוכניותי. אך הפעם לא אתן לזה לחבל לי. אני בוחרת לשתף גם עכשיו, גם מתוך הקושי. לא ללחוץ, לשתף. ואני קולטת שברגע שנהיה שם שבריר רגש אמיתי, נהייתה שם גם חרדה. ואני בוחרת להכניס לנבכי מוחי ונפתולי הרגשות שלי אדם נוסף. אבל הוא הלך שם לאיבוד. אפילו לי קשה לא ללכת שם לאיבוד. הוא העדיף ללכת אחורה מאשר לצעוד בשבילים שלי איתי. לא שותף לדרך, לא מקבל את השבריר הזה כמו שאני צריכה שיקבלו. ואם השוויתי את ההתחלה איך יכולתי שלא להשוות את הסוף. סוף מפני שהדדיות לא היתה שם. סוף בגלל הרצון שנעלם. סוף כי הרגשתי את החששות יותר מאת המשיכה ואת המתח יותר מהאהבה. ואולי זאת בדיוק הבעיה. אצלי, שלי. השבריר הזה מתפוגג בקלות ומעמיס על עצמו את כל העולם. הזמן שלקח לי לזהות את זה הפעם היה מהיר אף יותר. סירבתי לייסר את עצמי במחשבות של מה אם ויצאתי לקבל תשובות. ניסיתי התמודדות אחרת, לא הימנעות אלא התנגשות. חזרתי עם אגו פצוע. הוא הפסיד בקרב. אני הייתי גאה בעצמי ועם ראש מורם ידעתי שאני ניצחתי במלחמה. היום אני יודעת, אני אוהב שוב. מה זה שוב? אני אוהבת כבר עכשיו. זה פשוט שאין על מי להוציא את הרומנטיקה. אז מחפשת לי מקומות לאהוב בהם. ואתחיל פה איתי עם עצמי. לאהוב אותי. לחבק אותי. לשמוח שיש לי אותי לאהוב.