צייד מחשבות

שבוע שלם ישבתי על הגג. לבד. מהשקיעה ועד שהתעוררתי רועדת על הספה, אוספת את הפריטים שהבאתי איתי ונכנסת הביתה, למיטה, לבד. בקבוק יין חצי ריק, ספר שחשבתי שאצליח להתקדם בו, טלפון עם 2% בטריה. מחיתי את העיניים בשביל תמונות יפות שיככבו באינסטגרם ויגרפו לייקים מאנשים כדי שארגיש שגם בי מקנאים. רציתי להרגיש שאני שווה. לקבל אישור למה שאני עושה. אבל שום דבר לא הספיק, ואף אחד לא הצליח להרגיע אותי. שבוע שלם שהייתי עסוקה בכל מה שאני לא. וסבלתי. וריחמתי על עצמי. וכאבתי. רק מידי פעם הצלחתי לחשוב. מחשבה כזאת מזוקקת שאינה תלויה בדבר. לא תלויה במצבי הזוגי, לא בעבודה, לא תלויה במה אחרים יגידו ולא באיך זה נראה מבחוץ. רק מדי פעם הצלחתי לחשוב מחשבה אמיתית. מדי פעם גם הצלחתי להיות איתה קצת, להמשיך לחשוב עליה. לחשוב עליי. ללא רגשות אשם, ללא השוואות. בלי שיכנס שם אף אחד אחר. מדי פעם נשארתי עם המחשבה הזאת. לפעמים הצלחתי גם לפתח אותה לעוד מחשבה ואז כבר ממש להתעסקות עמוקה עם עצמי. בלי שקטעתי אותה לצורכי מדיה דיגיטלית כלשהי. בלי שברחתי לגלילה חסרת תוחלת של 92 מטרים ביום. מדי פעם התפתחה לי המחשבה. לא תמיד הצלחתי לזהות את זה שזאת מחשבה ששווה שאשאר איתה. לפעמים היא הפחידה אותי נורא, איימה לשתק אותי, לסנוור אותי. והמיינד שלי קם להגן עליי, מביא איתו עדר מחשבות אחרות שסובבות סביב עצמן ליצור הסחת דעת, הסוואה, ממש הכריז מלחמה עליה, על המחשבה האחת המזוקקת שלי והיא ברחה. רק בדיעבד הצלחתי לחזור למחשבה הזאת שהיתה ולנסות לשחזר אותה. היא לא תמיד מזוקקת כשהיתה שם לראשונה, אבל אני יודעת שהיא קיימת. היא עוררה בי רגש כזה חזק, מהדהד, אי אפשר להתעלם ממנו. כמו תזוזה של לוחות טקטוניים שמזיזים את האדמה ויוצרים רעד. לפעמים אפילו ריכטר מתעלם מהתזוזה, אבל לפעמים ההרס מוכיח את מה שקרה מתחת לפני השטח. ואז אני עוצרת, מרכיבה את שבבי המחשבות הקטנים שהופרו על ידי כל דבר אפשרי. וכותבת אותם. כותבת על מנת לזכור, שאוכל לקרוא את זה שחור על גבי מסך. ואולי אם זה כתוב אני באמת אוכל להאמין בזה. כי אני לא רוצה להגיב רק להרס. אני רוצה לזהות את התזוזות שלי בזמן. אני רוצה להשתמש בכל האמצעים שיש לי ולגלות את אלו שאני עוד לא מכירה. כדי לבנות אותי, להכיר אותי כמו שאני, לחשוב את המחשבות המזוקקות. אחרי השבוע הזה לבד על הגג, ישבתי עוד שבוע לבד על הגג. שבתות וחגים. השקיעה לא חייבה אותי לצלם אותה, הבקבוק היה חצי מלא ובעיקר הייתי עסוקה בצייד מחשבות. וזה הספיק לי. ואני הספקתי לי. נתתי לעצמי אישור להיות אני. וכאבתי. והייתי גאה בעצמי. ואפילו נהניתי. אומרים שיין טוב מושפע ממי ששותים איתו. והיום היין טעים לי לבד במיוחד. אני מצליחה לנקות את הצורך בחברה ולהישאר עם חברה שאני מעוניינת בה. וחברתי שלי היא כרגע החברה הטובה ביותר שאוכל לבקש.