אין מוזה, תירוצים

יושבת מול המחשב, החולצה עוד מהעבודה, מכנסי פיג'מה ונעלי חד קרן שאחותי קנתה לי, מכירה אותי כל כך טוב. יושבת ותוהה על החיים. על עכשיו, על מחר, על אנשים ועל בכלל. יושבת, בעצם שוכבת, שרועה על הספה, שרועה - מילה שהשתמשתי בה הרבה החודש. אני עייפה, עייפה יותר מדי זמן, יותר מדי פעמים, יותר מדי. אולי לוקחת על עצמי יותר מדי. בין עבודה, להתנדבות, לריצה, להתעמלות, לבריאות, להתפנקות, למחקר, להתפתחות, ללמידה, לעצמאות, לעזרה, לחברות. אולי זה לא יותר מדי, אלא בדיוק מה שאני צריכה. אני חושבת יותר מדי זה בטוח. מנסה ל'רציונלז' את כל מה שעובר לי בראש, בגוף. עכשיו עולה לי הסוכר בגלל זה, לחץ הדם יורד כי ככה, חם לי כי חשבתי עליו, מצמרר לי כי נזכרתי בגעגוע. יש לי כיווץ בשכמה, כבר שלוש שנים. נתפס אי שם בפילאטיס ושום דבר לא הצליח לשחרר אותו. עד שאמא אמרה לי שתפוס לי במוח. וואללה, אמא צודקת. אני חושבת יותר מדי. חושבת שאני חושבת יותר מדי, אז בורחת. ממסך למסך, מכוס לכוס, מצלחת לצלחת, מפגישה לפגישה. מקשקשת על הא ועל דא וחוזרת ומספרת שוב. מתלוננת. מתלוננת. מתלוננת. קולטת שאני בורחת, קולטת שאני ממורמרת, קולטת את הגוף שלי מגיב להכל. קלטתי, יותר נכון, הרגשתי, חוויתי. את ההפך הגמור מזה בדיוק. לא סטרס, לא רעש, לא המולה. לרגע אחד פתאום חוויתי רוגע, שקט, שלווה. עוצמת את העיניים, מרפה את שרירי הפנים, אפילו את הלסת. מאפשרת לעצמי להרגיש כאב, עצב, פחד. דברים שכלאתי בפנים ולא רציתי לשחרר החוצה, אני חווה במלא עוצמתם ומשחררת אותם לדרכם. רק דרך זה שאקבל על עצמי שהם שם. גם הם שם. לצד השמחה, ההתרגשות, האומץ, הנחישות, התלהבות. העצמה. לאפשר לעצמי מרחב לביטוי טוטאלי, בלי לחשוב על ההשלכות, בלי לפחד מהתגובה, בלי לחשוש מהצעד הבא. להסתכל על כל פעולה כצעד שמקדם אותי. להנות מהדרך, להעריך את הנופים, את החברה, גם אם היא שלי עם עצמי. להיות השראה. והכי השראה לעצמי. ככה זה מרגיש. יש עוד כל כך הרבה לאן לצמוח, לאן לגדול, יש עוד מליוני אנשים להכיר, יש עוד מליוני צדדים בי להכיר. אני מרשה לעצמי להפתיע את עצמי, משמח אותי לגלות משהו אחר. כמו לפגוש בנאדם חדש ולנסות להבין אם אני רוצה אותו בחיי או לא. ואם לא, אז לקום ולשנות, לעשות. ליצור. להמשיך בעשייה, לכתוב, לאהוב. הדבר הכי קרוב לסיפוק שקיים. סיפוק במלוא מובן המילה, סי-פוק. מילה מצחיקה. הכל בסוף מילים שנכתבות, נרשמות, נאספות להן לכדי דבר שאוכל להגיד שאני גאה בו. כי גם הוא שלי וגם אותו אני יצרתי. להוקיר תודה. לעצמי, למי שהקפתי את עצמי בהם, מבחירה, מלית ברירה. על מי אני עובדת תמיד יש ברירה. הנה, אני כבר לא שרועה. האנרגיה גבוהה, החשק חזר. חזר. החזרתי אותו. פשוט כך. פשוט. הכי יפה פשוטה. // שירה פריגת