עשיתי, עשיתי, עשיתי

ימים בודדים לפני ש-2017 נגמרת ומתחילה שנה חדשה. גם בשנים הקודמות ניסיתי למחות על הקטע הזה של חשבון נפש, של בדיקה איך היתה השנה הקודמת שלי ואיך אני רוצה שהשנה הבאה תהיה. איכשהו, כנראה שזה לא עובד לי כי עדיין יש לי דחף פתאומי לעשות את זה. איפה הייתי בכלל בסוף 2016? חגגתי את סופה? התרגשתי לקראת 2017? משום מה אני לא זוכרת, לא עולה לי חוויה חזקה. עוד ערב שעבר לו, וככה מרגישה גם השנה הזאת. עוד שנה שעברה לה. יש נטייה לתת כותרות: "היתה שנה מהממת" או "איזו שנה נוראית, שתיגמר כבר". אבל שנה מורכבת מכל כך הרבה ימים, כל כך הרבה רגעים ואם אני מנסה להסתכל לאחור על מה עברתי בה- אלו המון תהפוכות. נפרדתי מאהבה מאוד גדולה, פיזית, וכנראה שלא באמת רגשית. פרידה שגם כשאני חושבת עליה עכשיו עולות לי דמעות לעיניים. התמודדתי עם געגועים גדולים, עם סערת רגשות של עצב, כעס, ייאוש, רחמים, תקווה, הכלה, הבנה, שחרור. גם שנה אחרי, אני עוד אוהבת. אוהבת ומבינה שלפעמים אהבה זה לא מספיק. ארזתי את עצמי (לא לבד, אמא עזרה לי) לתוך קופסאות ועברתי שלוש פעמים. גיליתי מה המשפט "הבית הוא מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלקת לקראתך". הבנתי שיש דברים שהם רק דברים, ויש דברים שגם אם הם רק דברים הם עושים לי לחייך אז שווה שיהיו לי אותם. לא, אני לא צריכה אותם כדי לחייך, אבל זה עוזר, אז למה לא? גיליתי עולם מקביל שהוא בית, קהילה של אנשים שהם כל כך דומים לי וכל כך שונים. מקום שמאפשר לי להיות אני על כל גווני הזברה והחד קרן שבי. מרחב עצום ליצירה, לבנייה, לפירוק, לחברות, לגילוי עצמי. לפעמים מאובק, לפעמים קפוא, ולפעמים המרחב עצמו לא משנה. משנה שיש חלומות ושאפשר להגשים אותם. טיילתי המון. בעיקר בארץ אבל גם בחו"ל. אם אני מסתכלת על היומן שלי, כמעט פעם בשבועיים ביומן המשותף של המשפחה יש שריון של האוטו של אבא (תודה!) עבורי. שירה – צפון, שירה – מדבר, שירה – חוף הבונים, אבא, אמא ושירה – גולן, טיולים רגליים, טיולים עירוניים, עם חברים מרחוק וחברים קרובים שעובר יותר מידי זמן בין מפגשים שלנו. טעיתי. המון. עשיתי המון המון טעויות ובזבזתי המון המון זמן בלייסר את עצמי על הטעויות האלה. למדתי מכולן על עצמי ועל איך הייתי רוצה לעשות את זה אחרת פעם הבאה. להבטיח שהטעות לא תחזור יהיה טיפשי, כי אני לא יודעת לחזות את העתיד. אני רק יודעת להתמודד איתן טוב יותר. אתגרתי את עצמי כמעט כל יום וזיהיתי שכשאני שמה לעצמי יעדים ברורים, הם אשכרה קורים. אם זה לרוץ 10 (!) ק"מ, אם זה להתפטר ולטוס להודו, אם זה ללמוד משהו חדש, אם זה לבלות יותר זמן עם המשפחה, אם זה לטפל בעצמי, אם זה להתאהב, אם זה להיות קשובה לעצמי וגם אם זה פשוט להיות. חגגתי. הרבה חגגתי. אירועים משמחים של חברים, בפרגון ושמחה ואהבה. חגגתי עם עצמי, נקודות של לבד שפתאום נראו כמו רגעי שיא שלא תיארתי לי שאני יכולה ליהנות מהם. ובעיקר בחרתי לחגוג, כי זאת בחירה. אז אולי בראיה לאחור, 2017 לא היתה כזאת נוראית. מורכבת, מאתגרת, משמחת, מפוזרת, מלאת הפתעות ואנרגיות מכל מיני סוגים. ממש כמוני. והיא נגמרת, ומתחילה 2018, וזה לא אומר עליה כלום. זה אומר עלי, הנה אני, מוכנה לשנה הבאה.