הכל אפשרי

או כמו שאומרים בהודו : סאב קוץ' מילגה. לשם אני נוסעת. זוהי באמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. שואלים אותי אם אני מתרגשת. כבר חודש ומשהו, מאז שקניתי כרטיס, שבמעמד הקניה רגשתי קפצתי, רקדתי ושמחתי, לא התרגשתי ככה. וכל הזמן שואלים אותי: "את מתרגשת?" ואני עונה שכן, כי איך אפשר שלא להתרגש? אבל בפנים, מפקפקת קצת בהיתכנות של כל ההרפתקאה הזאת. איך יכול להיות שהדבר הזה שאני מתכננת ומתכוננת אליו כבר חודשיים (אם לא יותר) באמת קורה? אולי אני בהדחקה. אולי קרו עוד המון דברים בו זמנית שלא אפשרו לי להתרגש מהדבר הספציפי הזה. הרי תכננתי הכל. התפטרתי, נמצאה לי מחליפה, עשינו חפיפה וסגרתי את כל הפינות ואפילו ניקיתי את השולחן! קניתי כרטיס, עשיתי חיסונים, החלפתי כספים ואפילו מקום מוסדר לנחות בו יש. סיימתי קורס קואצ'ינג, בניתי סדנת כתיבה, התאמנתי עליה (פעמיים) בלייב ואפילו יש כבר תכנון להעביר אותה שם. יש לי שקט. הכל מתוכנן וברור אז האם אני מתרגשת? התשובה היא כן. מתרגשת. אני מבינה שאני זו שמגדירה מהי ההתרגשות עבורי. וגם מה זה אומר לא להתרגש. אז זה שאני לא צווחת וקופצת באוויר כל הזמן, או זה שלא מתהפכת לי הבטן ובמקום בחילה דווקא נפתח לי התאבון ואפילו זה שאני ישנה בלילה וחולמת על כל מיני אפיזודות מהעבר ולא מהעתיד, שום דבר מזה לא אומר שאני לא מתרגשת. זה שאני מרימה רגליים כבר שלושה ימים, קוראת ספר באינטנסיביות רק כדי לסיים אותו כדי שלא לקחת אותו איתי לטיסה, אוכלת כל מה שעובר לי מתחת לצלחת ועונה בחיוך חולמני לכל מי ששואל אותי לאן אני טסה, זה עבורי להתרגש. אז כן, אני מתרגשת. ממש. מתרגשת בכל קשת הרגשות שלי. ולמדתי שיש אפשרות להתרגש בשמחה, בציפייה, בנחישות, בכעס, בעצב, בחשש, בהתלהבות ובעיקר בהמון המון גאווה. ועכשיו כשאני במטוס, יושבת בכיסא באמצע כי כל כך לא התרגשתי שלא שריינתי לי חלון כמו תמיד, אחרי קונוס סושי סלמון האחרון לתקופה הקרובה, כי אין שום סיכוי לאכול שום דבר שלא הורתח בהודו, אני מבינה. שהכל באמת אפשרי. אני מבינה שאני טסה להודו. לחודשיים. לחופש. מוחלט. וההרגשה היא מדהימה! אז אחלו לי בהצלחה, קללו אותי קצת ותבינו שאין לכם שום דבר נגדי ואתם רק מקנאים קצת, ותאהבו לראות אותי מבלה כי בואו, עם כל האהבה לחופש ולהתנתקות, אני לא באמת אצליח להפסיק להעלות סטוריז.