נחיתה

ידעתי שכשאגיע אצטרך להוריד הילוך. וזה לוקח זמן להתאים לקצב. אבל כבר בנחיתה, בכניסה למומבאיי, ראיתי את טווח התגובה שהתקצר. כמה אני שולטת על התגובה שלי לכך שבמשך שלוש שעות פקיד הודי אחד מטפל במטוס שלם של ישראלים שחסכו על הויזה האלקטרונית. ועכשיו כשאני שרועה על מזרן עם ספר, אני מרגישה שאני על ניוטרל לגמרי. מוכנה לקבל כל קצב שיכתיבו לי ומרגיש לי שאני מקבלת בדיוק את הקצב שמתאים לי. אני עוד מזהה פה ושם את הדיפולט צץ לחיים. רוצה לעזור במשהו, מורידה כלים מהשולחן, משתוקקת לנקות פה או סתם חסרת מנוחה בפייסבוק. הזיהוי מאפשר לי את זכות הבחירה. אם אני רוצה לתת לו להיכנס, לדיפולט, או לבחור להרים רגליים ולקרוא ספר ולא לעזור רק כי זה נראה טוב, אלא כי אני רוצה להיות לעזר, זה משמח אותי. וזו בעצם המטרה של הטיסה הזאת, שהיא השיא של כל השנה הזאת. למצוא את מה שאני רוצה. לזהות את האפשרויות. שהבחירה תהיה שלי. והנחיתה הזאת - לבית, לחיים אחרים, שמה אותי בדיוק במקום בו אני צריכה להיות. ואז הרגליים נוגעות במים בפעם הראשונה, וצעד אחר צעד אחר צעד רגשות עולים וגואים ומציפים ונספגים כמו מי הים שעוטפים את כל הגוף. ואחרי שבע צלילות בדיוק, אני מוכנה. עכשיו התחלתי. מוכנה לשבת ולבהות בים, להזמין מיץ אבטיח וגם מיץ אננס, לקחת ספר ליד, להניח אחרי חצי שעה שלא התחלתי לקרוא ולהחזיר, לקחת שוב ולקרוא קצת, להבין שהשמש שיורדת לאט לאט מילימטר אחרי מילימטר, כשבעצם אנחנו בכלל אלו שזזים, היא יותר מעניינת אותי מכל דבר אחר שקורה כאן. אני קמה ופוסעת לכיוונה, מהופנטת, ומתחילה בתפילה. תפילה של סוף יום שיהיה לי טוב שאספיק לאהוב כן זה נשמע כמו שלום חנוך יש סיבה שיקרה כל מה שרציתי וגם מה שלא ידעתי שרציתי שתהיה מנוחה ושלווה תודה על כל היום הזה שהיה תודה 11.2