רכבת
גלגלי הרכבת מקרקשים וזה כל כך נדוש לכתוב את זה אפילו. זה טכנו מפורק, קצת כמו הפוך תל אביבי. ואם אני מתרכזת, אני שומעת בדיוק את מה שנבנה אצל הדיג'יי. תופים, בס קבוע ומצילתיים אוריינטלים בשביל האווירה. הקצב עולה ויורד לפי האזור שנמצאים בו. ערים, הרים, מנהרות וכבישים. ועצים. מלא עצים. אומרים שבמונסון זה בכלל ירוק. אוף סיזן. הכי טוב. לא בעונה. לא כמו כולם.
כי מה כולם יודעים? ומי זה הכולם הזה? כולם לא טסים לטיול חודשיים בהודו. ומפה חודשיים נראים פתאום זמן קצר מידי. וגם אם יש כאלו שטסים לאותו זמן כמוני, הם לא עושים את הטיול שלי ולא חווים את החוויות שלי. ויש "הייתי" וגם "מכירה" מבטלים כאלו. אבל הביטול הוא אצלי בראש. וזאת אני, ורק אני, שעוברת את החוויות האלו איתי.
מנהרות של חצי דקה ודקה וגם יותר, הפסקתי לספור, עוברות ואף אחד לא מתרגש. מה זה דקה בחושך מוחלט עם רעשים אימתניים ועשרות זוגות עיניים לבנות לוטשות בי מבטים. טוב נו, לא לוטשים בי מבטים. אולי כבר התרגלו למראה של זרה בהירת עור ושיער בנעלי רד בק חצי משומשות וטייץ שחור. כי עבורם זה מה שאני, כמו שהם עבורי קהל גדול וזר שפלשתי לו לשגרה ואני שומרת על עצמי מפניהם כאילו היו חיות טרף בג'ונגל.
אין מזגן והחלונות פתוחים. למרות אגלי הזיעה מעל השפתיים ועל המצח, אני מעדיפה את זה ככה. מחובר יותר, פחות מפולטר. הריח הוא ריח של חוץ ולא של אויר ממוחזר. גם אם הוא לא מריח טוב יותר. אבל מי קובע מה טוב ומה לא? אותו אחד שמתרגש או לא. אז אני. והריח הזה של זיעה מעורבבת עם קארי, פרחים ולחם, קצת שמן מטוגן ופלסטיק, כרגע עבורי זה ריח החופש. ואחחחח איזה ריח טוב.
זאת נסיעה לבד שמאפשרת לחשוב. עמוק. מחשבות שאחר כך לא זוכרים. מחשבות שלעצמי אני בקושי מספרת. זאת נסיעה לבד שפחות מחצי שעה אחרי התזוזה מתיישבים מולי שני ישראלים ואנחנו חולקים בננה מטוגנת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה