לבד

מה מוזר בלטייל לבד? שהאדם היחיד שצריך לְרַצּוֹת זה אני. אז מה אני בעצם רוצה? לקום, לשתות קפה, ללכת לים, לאכול משהו, לקפוץ לעיר לפסטיבל, לשבת לקרוא, לשלוח שוב יד אל הפייסבוק? מה אני רוצה? התשובה המתבקשת למי שכבר קצת מכיר אותי היא כלום. אני לא רוצה כלום. או יותר נכון, אני רוצה כלום. בדיוק כמו שאני רוצה הכל. בכלום יש הכל... טוב עכשיו אני גם לעצמי נשמעת לא הכי הגיונית ואפילו קצת מנותקת. ממי? מעצמי. אני מוצאת את עצמי בהרבה רגעי שקט. יותר מחשבתי, מסביב אין המון שקט. צעקות של עורב שובב, קריאה בעברית לחבר שיושב רחוק, מוזיקה מרמקול ממש איכותי שמישהו הביא ואפילו גל שמתפרץ אל החוף אחת לכמה זמן. והשקט? הוא מתחיל להתרחב אצלי מבפנים. כמו שאיפה הגונה של אויר שמרחיבה את הריאות, כך השקט מרחיב לי את השלווה. וכשיש לי שלווה הכל ממש טוב. אז אני קובעת דברים ומתכננת, נעה עם התנועה שכמעט אינה קיימת ומרגישה את הקצב הפנימי שלי שמסתנכרן עם קצב הגלים. הולכת לפי הבטן ומקשיבה לקרקורים שלה כשהיא רעבה או חוששת, אני לא תמיד מצליחה להבדיל בין השניים. יש חששות כמעט לפני כל אינטראקציה. חוסר וודאות. אי אפשר לדעת מה תהיה התוצאה של תחילת השיחה הזאת. ועד שלא אעשה את זה לא אוכל לדעת לאן האינטראקציה תיקח אותי. אם זה לשבת עם בחורה מוולס ולחלוק איתה רפרנסים תרבותיים ולשיר פתיחים של תוכניות ילדים כשאנחנו נקרעות מצחוק ומסביבנו בני 20+ שלא ממש מבינים על מה אנחנו מדברות. או למשל שחייה לילית באמצע הלילה כשמליוני פלנקטונים קטנים מאירים כל תזוזה שלי במים ומחלצים ממני צווחות אושר קטנות וגדולות כל פעם שאני מרגישה שבעצם אני שוחה בשמים. ואפילו שיחת נפש עם גרמני ממוצא הודי שנמצא פה במסע לחיפוש שורשים וכשמצא הבין שכל מה שהוא היה צריך זה לדעת. זה לטייל לבד אבל ביחד. להיות חלק ממשהו ולא לגמרי שייכת. זה לקבוע לארוחת ערב ולא לדעת אם זה באמת יקרה ולהיות ממש בסדר גם עם האופציה של לאכול לבד כי מי יודע מה יצא מזה. וככה, כשהכל פתוח, הכל אפשרי, אני לא צריכה להגיד חד משמעית מה אני רוצה כי כרגע, באמת שהתשובה היא, כלום.