להתראות

יש בעיה. אני לא יכולה ללכת מפה. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי עוזבת. לא כשכל הדברים שאני רוצה קורים פה כמו בקסם, כשכל מי שסביבי אני אוהבת, כשכל הצרכים והרצונות שלי מסופקים פה בקלילות. אני יודעת שזו חופשה ואני לא יכולה להישאר פה לנצח. אבל קצת. רק עוד קצת... לא מיציתי. לא שאני חושבת שאוכל אי פעם למצות התעוררות בבוקר כי חם בטירוף ומעבר לנמנום על ערסל. משם למדיטציה קלה שמאפסת את המחשבות ומנקה את החלומות. לטבילת בוקר במים רכים שעוטפים אותי כמו משי. לשיחות ארוכות עם תובנות משנות חיים. לבראנץ' נהדר שמוגש עם המון אהבה. להשתרעות של כמה שעות לברוח מהחום הבלתי נסבל. לביטוי אמנותי בכל דרך שרק אחפוץ בה. לטבילה נוספת כי כבר עבר יותר מידי זמן. לשקיעות מרגשות שמחלצות ממני אנחות בכל מיני טעמים. למקלחת קרה שמרגישה כאילו אני מתקלחת בקשת בענן. לשאיפות ארוכות שפותחות ערוץ תקשורת עם עצמי. לארוחות ערב עם חברים חדשים שהופכים לחברים לחיים תוך זמן שיא. ללילות הזויים. וחוזר חלילה. שגרה בסך הכל. ובכל זאת אין פה שם דבר שגרתי. חשבתי שזה יימאס עלי בסופו של דבר והצלחתי להפתיע את עצמי. כי כל יום קורה פה עוד דבר שלא ציפיתי, שלא יכולתי בכלל לדמיין שיכול לקרות. שלא הייתי מוכנה אליו ולא היה לי סיכוי שמישהו יזהיר אותי מפניו. כל יום נפתחת פה עוד דלת לחדר נוסף בהוויה שלי, כל יום נפתח לי משהו מבפנים שמאפשר לי להכיר את עצמי אחרת. אני רוצה לקחת את השגרה הזאת ולשכפל אותה. אולי יום אחד אצליח לייצר אותה בארץ מחדש. בינתיים אני מנסה לזקק את זה לערכים איתם אני רוצה לחיות. חופש, אמונה, אהבה, שמחה, ביטחון. כך אני מרגישה פה. ואת אלו אוכל לשחזר גם בארץ. אז אולי לא יהיו שייקים וקניות סופר זולות. אולי לא יהיה סנכרון עם השמש והירח באופן יומיומי. אולי לא יהיו בילויים של 24/7 עם חברות מאפשרות ומלאות השראה. ואולי זה ממש ממש בסדר. אני רק צריכה לבטוח בעצמי ובחיים שהם מביאים לי את מה שנכון לי. ולדעת שזה לא תמיד בהלימה עם מה שאני רוצה. ועכשיו, אני רוצה להישאר פה. והחיים מזמנים לי טיסה חזרה בקרוב. ואני מרגישה שאני צריכה לקום וללכת לפני שלא אוכל ללכת מפה לעולם. אז אגיד את אחת המילים היפות ביותר שקיימות. כי יש בה הדדיות ויש בה הבטחה ואופטימיות. יש בה שלווה והסכמה ויש בה אהבה. להתראות.