חיבוק אחרון

בסוף נגמרו המילים. זהו, אין יותר מה לומר. לא למי שלצידי ולא לעצמי. אחרי כל מה שעברתי וכל כמה שעיבדתי את זה והפכתי בזה ושיחזרתי את זה ועיכלתי את זה, בסוף נגמרו המילים. בערב האחרון שלי על המרפסת, שאפתי אוויר גואה עמוק פנימה, מנתבת אותו לכל תא ותא בגוף שלי. מקווה להצליח להשאיר שם מצבורים. עוברת על החוויות אחורה כמו כרטיסיות שמתוייגות בצבעים שונים. אנשים מתוייגים לי בכחול. בירוק הנופים. שיחות משמעותיות קיבלו צבע צהוב ולאוכל שמור האדום. יש חוויות שמתוייגות בכמה צבעים ואליהן אני חוזרת מכל מיני כיוונים. יש את הערב ההוא בשקיעה עם מי שאחר כך תהפוך לחברה הקרובה ביותר שלי. יש את הפאני פורי שאכלנו ברחוב עם חברים חדשים. יש את השיחות במרפסת אל תוך הלילה. ועוד ועוד ועוד. המסע הזה נצבע בצבעי הקשת, כאילו אני חדקרן שמשאיר עקבות מאחוריו. זה היה היום האחרון שלי בהודו. הראש שלי הבין את זה, השלים עם זה, קיבל את זה. אבל הגוף שלי לא. סירב לשחרר. ומתחילים כאבים. החזה נתפס בצד, חושש שיקצצו לו את הכנפיים. הברכיים רועדות, מוכיחות את מקור הביטוי פיק ברכיים. הבטן מתהפכת, לא הרגשה של פרפרים אלא של מערבל בטון. הגבות כבדות והעיניים מסרבות לקלוט שום דבר חדש, לא יכולות להכיל יותר מראות לא מוכרים. הגוף במצוקה. הראש מבין את זה גם. ביום האחרון שלי בהודו, הרגשתי מוכנה לחזור. לא שנמאס לי, אני חושבת שהייתי מסוגלת להמשיך עוד תקופה. אולי אפילו מסוגלת לסגל לי אורח חיים שכזה. לזמן ארוך יותר. רק לא עכשיו. עכשיו אני מוכנה לחזור, יודעת לקראת מה אני חוזרת. חלק מזה הוא חסר וודאות. ואני בוחרת להתרגש ממנו יותר מאשר להיות חרדה. כי יהיה בסדר. מה זה בסדר, יהיה מהמם! החיים הם חיים וכל מה שנכנס שם הוא מבורך. כן, יש גם דברים קשים וגם מהם אצמח. למה לא להסתכל על זה כחלק מהטיול. חלק מהמסע. מסע החיים. למה רק מה שמחוץ לחיים, מחוץ לשגרה הוא קסום. לא. אני בוחרת להתרגש מהחזרה כמו שאני מתרגשת מהטיול, כי שניהם הם חלק מהמסע הזה שנקרא חיים. והם מחמיאים אחד לשני כל כך יפה. בנסיעה לשדה התעופה, קלטתי דמעה אחת קפואה על קצה העפעף, שבויה בכלא של ריסים מחבקים. זה בסדר לבכות. דמעות מורכבות גם ממולקולות של אושר. אף פרידה לא הייתה מרגשת. בעצם, אולי רק לא מעציבה. אולי כי היא לא פרידה. אולי כי הבנתי שכל חוויה שחוויתי נשארת איתי, והחוויה שחוויתי פה - אדרבה. לא היה לי צורך בחיבוק אחרון ארוך במיוחד, או מילות פרידה משמעותיות. לא סיכמתי ולא נתתי כותרות. לפעמים חיבוק הוא משמעותי בלי קשר לנקודה שבה הוא ניתן. כמו ששעתיים יכולות להיות מלא זמן אם אתה מחכה לבורדינג לטיסה או ממש מעט זמן אם שילמת 2000 רופי עבור שימוש במתקני הלאונג'. החיבוק האחרון הוא יותר משמעותי מחיבוק סתם באמצע היום. אולי פשוט אבחר חיבוק אחד לכל מי שפגשתי בדרך והוא יהיה החיבוק החשוב שלנו. כן. ככה אזכור את מה שחשוב ולא את הסוף. בלי מילים. עם כרטיסיות צבעוניות של חד קרן הודי.