פנמה 2022-2023

אריזות ארזנו. הכל. הרגיש כאילו ארזנו את החיים. לקחנו המון רגשות, תחושות, חוויות, מתחים, הכנסנו לשקיות וואקום והוצאנו מהן את האוויר. זה מרגיש תלוש ולא קשור, אין לי חשק לכל הלוגיסטיקה הזו. אני לא בנויה לתכנונים ותוכניות, ובמילא טל כבר יודע ומכיר הכל.

מעברים טיסה ועוד טיסה, 24 שעות בדרך. בתוכן מנסים לשמור על איזושהי שגרה. עם ילד. בן 3. שנכנע לחוקי הג'טלג משל הוא בניסוי שעון ביולוגי במכון ויצמן. במונית בדרך, הקטן שמוט בחיקי, לא רואים כלום, מרגיש לפנות בוקר, אבל בעצם ערב וחצי. מזהה קצוות בניינים וחורי קיר המוכרים את מרכולתם, נורות צבעוניות המסמלות את בוא השנה החדשה ואווירת זרות ואחרות בכל סיבוב חד. אני עדיין לא קולטת שאני כאן.

בדרך עצרנו בחוף לא מוכר. לא משהו שתכננו, ובעצם לא תכננו כלום. המקום שומם, החדרים שבדקנו מריחים מטחב ומקורונה שכנראה גמרה על ההצלחה של המקום. יש משהו מעניין בלהיות לבד במלון. המשפחה שהמלון בבעלותה הופכת להיות האורחים היחידים ושמים לב לכל צעד שלהם. הבוקר עובר לאט, ככה זה כשהוא מתחיל לפני השמש. אבל כשהיא כבר באה, זה המחזה היפה ביותר שראיתי בזמן האחרון, וראיתי הרבה שקיעות… גוונים אדומים כתומים צובעים את כל השמים, משתנים מורוד סגלגל, שמשתקף על אדמת החול הרטובה, חשופה מהשפל אבל גאה בעצמה שמצליחה להחזיק את כל הצבעים האלו. אני מתחרטת וגאה בעצמי בו זמנית שאין לי מצלמה עלי. נהנית לראות את טל ויהונתן הולכים יד ביד, חוקרים, בודקים, ומבלים יחד. אני מאוהבת.

אנחנו יוצאים לדרך, יהונתן נרדם מאחור, האוטו עמוס לעייפה. טל אומר שאני הכי נינוחה שהייתי. שחררתי, הכל. את הדאגות, על הכסף, על מה יהיה, איך יעבור הזמן, ואני פשוט נהנית מהנוף. וברגע שאני מבינה את זה, הכל חוזר. אני מודאגת. שלא יהיה לנו בית, שלא יהיה לי מה לעשות עם יהונתן, שאני אותש, שלא יהיה לי אותי.

וונאו זו באמת חתיכת גן עדן. אבל גם בגן עדן יש צרות. גם בגן עדן אפשר לשכוח שיש לי רצונות. או בכלל לא לדעת אותם. ואני מעריכה מאוד את הדחיפה של טל שאהיה חלק מהתכנון של מה שנעשה ואיפה נהיה. שחררתי את הכל אליו, ככה שאם לא יהיה טוב אוכל להעביר את ההאשמה אליו. כי זה לא מספיק פנסי, ואני לא מספיק נחה. אין פה אוכל טעים, וזה יקר יותר ממה שציפיתי. והוא מרגיש את זה. וזה לא פייר מצידי. בכל זאת, לקח אותנו לאחד המקומות היפים בעולם וכל מה שאני מצליחה לראות זה את הכביש הלא סלול, אזורי הבניה האינטסיבים, הישראלים בכל מקום והזבובונים העוקצים. חייבת לבחור, לזכור שהנוף והזיכרונות הם אלו שאני מייצרת. אולי עדיף להתמקד בשפיריות שגורמות לאוויר להיות מכושף, לאוטו שיש לנו וזה כיף שיש עצמאות, לבקתה בלב בג'ונגל שמפנקת אותנו בנוף וברעש הגלים ובפוטנציאל לבילוי נון סטופ, בכל רגע שנבחר.

לבדות לבד הוא כל כך סובייקטיבי. אני ממש לא לבד פה, אף פעם בעצם, כבר יותר מ3 שנים בעצם. אולי זה בדיוק העניין בלהיות אמא, שיותר אני אף פעם לא לבד. האחריות כל הזמן איתי, גם אם הוא לא לידי. שיאכל, שישן, שיהיה מרוצה. לבד הוא גם ביחס לבן זוג, שפתאום, לראשונה בחיי, אני מוצאת שאני מחפשת את הלבד שלי בתוך הביחד. מעולם לא ייחלתי לקצת לבד בתוך הזמן הזוגי. אולי זה סימן לא טוב? או שזה דווקא מראה שמצאתי את המקום שלי. אולי זה פשוט אומר שאין איזון. לבד, אני עם עצמי. מרגישה את הנפרדות, את הזרות, את האין אף אחד אחר פה, למרות כל מי שיש. ואיך כל כך מהר, וכשמישהו נפרד, גם אם זה לטובה, גם אם זה אחרי זמן קצר כל כך, פתאום אני מרגישה כל כך לבד.

זיכרון הלוואי שהייתי זוכרת. בדיוק את הרגע הזה. הרגע בו קראתי את הפסקה הזו שהתגלה בראשי כל כך מהר שהייתי חייבת לחזור ולקרוא אותה שוב. הרגע בו היה לי כל כך חם וקר בו זמנית, טוסיק על אבן, כפות רגליים במים.

חוף חדש נסענו, מלא נסענו. כלומר, לא מלא אובייקטיבית, מלא ביחס לנסיעה עם ילד בן שלוש, שלא נרדם ומתחרפן עוד לפני שסגרנו את החגורה והתחלנו לנסוע. בדרך לכל אחד מאיתנו עלה לרמת חוסר סבלנות, כל אחד מסיבותיו שלו. ולפחות הצלחנו להגיע להבנה שבשעה 12 וחצי אוכלים צהרים כל יום לא משנה מה. אנחנו מצליחים לדבר קצת יותר טוב, קצת בלי להתחרפן או קצת עם לקבל את החירפון של השני בהבנה. ובעצם זה משהו שאני לומדת מיהונתן כל יום, להתחרפן, לעלות לגבהים ופשוט לרדת מהם, כי אין סיבה לא. לא קניתי ערסל עדיין, וזה אומר שאני כבר שבועיים עם זמן ערסל אחד בלבד. והיתה לנו הזדמנות, שדרת חנויות מלאת ערסלים ב 20-25-30 בלבואה. שזה בדיוק כמו 20-25-30 דולר. וקצת התקמצנתי, קצת הייתי חסרת סבלנות וקצת בפומו על מה יהיה בהמשך. ואין בהמשך. בהמשך יש כפרים קטנים חסרי כל שדרת חנויות, למרות שלכולם יש ערסלים במרפסת. איך אנחנו נופלים בדיוק על הלוקיישנים חסרי הערסלים. לפחות פה יש מעוף. בחוף החדש. שלהגיע אליו דרש רק חצי התקפת לב של חשש שמהבוץ הזה לא נצא. אבל יצאנו. והגענו. לחוף מבודד לחלוטין. שני מבנים, אחד לשינה ואחד לאכילה. מעוצב בצורה מינימלית לחלוטין אבל מסבירת פנים. מספיקה בדיוק. ובמזל. אין מים חמים, אין מזגן. ואני עדיין לא ישנה טוב. אבל אנחנו נהנים יחד. זה עובד. עדיין יש התמוטטויות, עדיין יש עליות לגבהים, אבל גם יורדים מהר יותר. טל משתדל לשים אותנו במעלה סדר העדיפויות, לפעמים זה עובד לו, ולפעמים יוצא לו עקום. אבל באמת שהעיקר הכוונה. בבוקר טיילנו יחד, אחהצ יהונתן ואני טיילנו לבד. מצאנו צדפים והגענו עד קצה החוף, עד הרגע שהחול נהיה גדול יותר ויותר עד שהופך לאבנים ולסלעים. ואז, גשם. טרופי כזה שחם בו, שרואים כל טיפה שנופלת, שעשויה מלחות כבדה בעיקר. ורצנו, וצחקנו ושרנו. ואם לא הייתי עם הטלפון הייתי רק נהנית ולא בלחץ בכלל, אבל קצת רצתי בעיקר בשביל שלא ירטב לי הטלפון. ואז טל בא מולנו עם מטריה. בדיוק בזמן. כמו שהוא תמיד בא. האויר נקי יותר אחרי הגשם, הצבעים חדים יותר והכל קצת יותר רגוע. אחרי חום נורא, אחרי גשם כהוגן.

בוקטה אני חושבת שבסך הכל אני מחפשת להרגיש שייכת. והחיפוש הזה הוא די נורא. שום דבר לא טוב מספיק, לא יפה מספיק, לא טעים מספיק. איפה ירגיש לי הכי נעים, הכי מספק, הכי מדהים. ולמה. מה בדיוק אני מחפשת. אם את זה אני לא יודעת אז איך אדע כשאמצא את זה. צריך למצוא את הערכים. הדברים שבמאקרו יהיו לנו טובים ואז כמעט כל דבר עונה על הציפייה הזו. מקום להוציא בו אנרגיה ליהונתן, נוף יפה ושהבטן תהיה מלאה. לפעמים הדברים האלה לא מסתדרים ולא מספיקים וצריך להזכיר את סוד הדברים הפשוטים. ולתקשר, להגיד מה באמת. אם אני צריכה הפסקה להגיד. ולא להתבאס אם אני לא מקבלת. והפוך, לדעת להבין איך הוא מבקש בלי שהוא יבקש אבל גם לעמוד על שלי שיתקשר את הרצונות. ולרדת, לרדת מהעץ מהר מספיק כדי לא לחרב לעצמנו את ההמשך. ולדבר יפה. החלטתי. לתאילנד אני אטוס לבד. גם אם זה יהיה 10 ימים ולא חודשיים. זה יהיה מה שאני אתן לעצמי מתנה. ועכשיו, אני יכולה להתרכז בלהנות מכל הטוב הזה שפנמה מציעה לי. כולל הכל. חוויה כללית מדהים!

ספונטניות למרות ההחלטה, זה קשה, כשהמציאות טופחת לי על הפנים כאילו מזכירה לי בכוח:"חמודה, את כבר לא לבד, לא רווקה ולא יכולה פשוט להשתכר בצהרים ולשכוח מהכל!". בוקטה בכריסמס היא מלכודת תיירים מודעת לעצמה. המסעדות מאכזבות, החנויות סגורות, האטרקציות עושות טובה שפתוחות לשעה, אם חשבנו שאחרי 4 אפשר למצוא משהו, טעינו וגם אם החלטנו להשכיח את הצרות ולשתות, אז ראש העיר החליט שדווקא היום אסור למכור אלכוהול. אין כאן מקום לספונטניות, אולי בכלל עם ילד. כדאי להבין מראש לאן הולכים ומתי כי אחר כך, לא נוכל לצפות שפשוט יקבלו אותנו.

סנטה קתלינה אני ישנה רע. רע מאוד. סיוטים, רעשים, מזרון לא נוח. ילד שמתעורר מסיוטים, רעשים ומזרון לא נוח. ועל כל זה, בנזוג שפשוט ישן. בבוקר אני שוב מתלוננת, מה כל כך קשה לי לראות את הטוב? נשארתי לבד, ממהרת להזמין ארוחת בוקר שתגיע בדיוק בשעה 10, הזמן האחרון שאפשר להזמין אותה פה. כרגיל, זה לא מותאם לציפיות שלי ואולי הציפיות שלי לא מותאמות. הפעם זה בדיוק מה שהזמנתי, ועדיין אני לא מרוצה. עכשיו זה טעים מידי אז אני אוכלת יותר ממה שאני צריכה. לפחות יום אחד כזה. אני יושבת מול נוף קסום, עוד לא ממש מבינה איך אוכל לנצל את מלוא הפוטנציאל של הבוקר הזה בו קיבלתי זמן מתנה, להרגיש שיש לי חיים בתוך כל החיים. בחור פנמי שמנמן, אולי שמן, מנקה את הבריכה. מבפנים. בחיים לא ראיתי כזו טכניקה ואני לא מצליחה להבין אם זה מרגיז אותי, מגעיל אותי או שאני מלאת הערצה. הנה, מישהו שמצליח להנות מהעבודה שלו.

נחיתה אבל הפעם נפשית. מנטלית. רגשית. פתאום זיהיתי שכבר לא מרגיז אותי. לאכול צהרים חטוף כיסונים מהמקרר של המכולת השכונתית, בספסל ליד הכביש מול האוטו. 50 סנט לכיסון מלא שמן וסויה להסוות את הטעם. 5 כאלה סגר את הסיפור של צהרים. ופתאום זה ממש בסדר. זה הצליח להפיל את יהונתן לשנת צהרים, בדיוק בזמן לאפשר לטל ללכת להביא גלשן בגחמה ולי לשבת על ערסל עם רגלים למעלה. קניתי לעצמי מחברת חדשה לכתוב בה, ועדיין כותבת פה. פינקתי בבוקר בשיעור גלישה, שעה וחצי שלי עם עצמי למעני. זימנתי את הזמנים הטובים עם אנשים טובים להמשך היום. פתאום הכל מסתדר. ביצה ותרנגולת, נעים לי כי מסתדר או מסתדר כי נעים לי? והאם תקשרתי את זה מספיק ברור ומספיק בזמן לטל כדי לא להיגרר ללופ שבו הוא מתרגז כי אני לא מרוצה. ואני מתרגשת כי הוא לא מכל ומבין. והוא מתרגז…. אתמול היה ריב קשה. כזה שממש חשבתי שלא יהיה ממנו דרך חזרה. כזה שבכיתי על המיטה בהתייפחות. כזה שנאמרו בו דברים מגעילים. למזלי ומזלו, הוא התנצל. הוא מבין שנחצה פה גבול. אולי אנחנו פשוט צריכים לעשות יותר מין.

קמבוטל הנסיעה עברה בנעימים. ריב שנפתר, ילד ישן וסבלני. קצת פיפי על הכיסא מתוך שינה (יהונתן, לא אני) והגענו! חוף, גן עדן. באמת. שוב נפלנו קצת עם המלון. על ראש הגבעה ולא מול הים על החוף, וקצת חנוק, ובלי מטבח. אבל המרגריטה מעולה. ואני מתכננת לנצל את זה! חוץ מזה, שבאמת אני חשה שחזרה לי המסוגלות להנות מהכל, מהדברים הפשוטים. יהונתן רודף אחרי צפרדע, נדנוד בערסל של חצי שעה של שקט, ישיבה בנהר מדומה בקאנו מדומה תוך כדי שירת "שני אינדיאנים" של עלמה זוהר. אני מתחילה להסתובב בהרגשה שמגיע לי. שזה ממש בסדר. שגם אם אני לא משלמת על המלון היקר, אני לגמרי זכאית לשבת בבריכה שלו ולשתות עוד דרינק. אם רק הייתי זוכרת להביא את המצופים ואם הילד יצליח להתרכז בדרך ולא לעצור בכל אטרקציה שיש. או אולי ללמוד ממנו, להתלהב מכל אטרקציה בדרך, להנות מהדרך, לא לחפש את היעד, לא לחשוב שרק "כשנגיע" יהיה כיף. הדרך היא המסע. זה ברור. אבל איך מיישמים.

קיצון מה ביקשתי, שתדבר יפה? לא רוצה להרגיש תפאורה במסע שלך. אתה עובד, קדוש , אסור להפריע. אני מנסה לראות איך עושים את זה יחד הכי טוב.

לבד כשאני יחד אני מחפשת את הלבד שלי. צמאה לו. חסר לי. לא יכולה לסבול יותר את המגע. לפעמים. רק תניחו לי. לא לדבר איתי. לא לגעת בי . רק שקטטטטט. זה כל מה שאני מבקשת. וכשלבד, או כשמגיעה ההזדמנות. לא יכולה לקחת את זה. לא מספיק לי הלבד. מי אני כשאני לבד. מה אני אוהבת. מה רוצה לעשות. אולי חסר לי זמן השתטות, זמן שכרות, זמן קריאה, זמן כתיבה. אבל מה אני רוצה לעשות כשאני לבד באמת. מי אני כשאני לבד באמת. מה אני אוהבת. מה אני חושקת. האם באמת יש לי זכות קיום? שאלות מפחידות שלא בא לי לחלוק עם אף אחד ולא בא לי אפילו לשאול את עצמי. ובגלל זה אני לא מאפשרת לעצמי להיות לבד. וכשכבר לבד, מבזבזת את הזמן, מגיעה לקיצון, לא יכולה. לא מצליחה.

כמו עכשיו זה פתאום כמו. כמו בהרגשה אבל, לא כמו במציאות. ברגע שהצלחתי להבין שהמציאות היא שלי ואני מכוונת אותה. התאהבתי. בי. ראיתי אותי. את מי שאני ולא את הרגש שלי. עכשיו אני מרגישה אותי באמת. ואת זה אני מזהה מפעם, מרגיעים אחרים שהרגשתי באמת. נקודות במסע שלי שנחרטו על לוח ליבי בהרי שמאלץ של זה. ככה אני אני. תמיד בדיעבד אני מצטערת שלא התחלתי קודם. אז אולי עכשיו כבר אתחיל כדי לא להצטער בעתיד? תכתבי יומן מסע הם אמרו. זה קשה אמרתי. ועכשיו מסתכלת אחורה ומצטערת שלא תמללתי את זה בצורה מאוד יומנאית או עיתונאית. תיעוד לשם התיעוד ולא לשם שום דבר אחר. אף אחד לא צריך לקרוא את זה. זה יכול להיות פשוט.

יום שבת מושלם עשיתי מדיטציה כתבתי עשיתי מבחן לעבודה שיחקתי עם יהונתן יצאתי לגלוש בריכה עם יהונתן אוכל חברים שאכט מקלחת מין מנוחה נטפליקס צ'יל

עוד יום עוד יום שצעקנו בו, שדיברנו לא יפה. יום שאני מתלוננת לאמא שלי והיא אומרת שזה היה רעיון לא טוב לנסוע. וואלה. אולי באמת לא, מכניס מתחים. \אבל יש גם רגעים יפים. מתועדים היטב בתמונות פוטוגניות להחריד. בזמן שאני יודעת בדיוק מה באמת קורה שם בלב בפנים. רצונות שלי שנדחקים הצידה, תחושות שלי שלא רלוונטיות. בסך הכל רציתי שעה לעצמי. שלחתי את יהונתן לחפש את הצפון, לא יודעת לאן הוא הגיע. ולרגע מאוד נלחצתי. שלחתי את טל שילך לאן שהוא רוצה, איים עלי שילך. אבל זה בדיוק מה שרציתי. שקט. קצת שקט. לא בא לי אף אחד, לא רוצה להיות צריכה שום דבר. \בא לי שקט. אולי לא אשיג אותו פה. אולי טיול כזה ארוך ויקר הוא לא מה שיביא לנו את המנוחה והנחלה. \\ שקט, רק שקט, זה כל מה שאני רוצה. אני יודעת שאתגעגע לקרבה לים, לשייקים ולחופש. אבל בחיי, כל מה שבא לי זה להתעורר בבוקר, לשים את יהונתן בגן שאני יודעת שהוא טוב, עם חברים שלו שאני יודעת שכיף לו איתם, להיפרד לשלום מטל שנוסע לעבודה ולהרים את הרגליים ולא להיות חייבת שום דבר לאף אחד. אני רוצה סתם לשבת ולא לעשות כלום. לא להרגיש שאני מפספסת משהו, לא להרגיש שרודפים אחרי, לא לחשוב שאני בדד ליין. רוצה פשוט להיות. לא עשיתי מדיטציה היום. אולי זו הבעיה. אלך עכשיו. זה לא מאוחר מידי.

התלבטויות אם להישאר או להמשיך. אבל זה לא הישארות או עזיבה, זה עזיבה או אי עזיבה. בתכלס כבר בראש עזבנו. אנחנו לא מדהים, פשוט הכל מתקדם לאט. היה לי בוקר כיף. והבנתי שאני צריכה לבלות אותו ממש ככה, כל יום. טיפה יותר משוכררת, טיפה יותר משוחררת. היה כיף לשחק, לצוף, לשחות, לצלול, לרוץ, לרקוד, לשיר )total eclipse of the heart ( התרגשתי. וכיף לראות אותו ככה, איזה ילד יש לי. סוף סוף הבנתי את מהות האמהות. כמה התפעלות, כמה התרגשות, איזה התלהבות. כי נעים לי, יש לי זמן להתלהב. ויותר קל לי לתת זמן, עם טיפה יותר. אז אם ללכת או להישאר. נראה לי שככל שמקבלים יותר זמן במקום אחד רוצים להישאר. אבל צריך שיהיה כיף ונוח מספיק כדי לרצות להישאר באותו מקום.

הנכונים יש לי הרגשה שפשוט חיפשתי את החוויה "הנכונה" במקום את מה שיעשה לי טוב.

עוזבים זהו, החלטנו. אנחנו עוזבים. לקח לנו שבוע להתבשל עם התוכנית, להמאיס על עצמנו את החוף הזה לגמרי, להבין שהוא בסדר אבל לא מדוייק, כמו שאומרים ההיפים, לנסות למשוך עוד יום יומיים, להתרגז ולשפוך כסף על הבעיה. אז הערב לוקחים מונית הישר אל הגבול עם קוסטה ריקה. מחכה לנו שם חברה שממש מחכה לנו. זה גורם לי לראות בצורה חדה את כל ה"חסרונות" בחוף הזה. בין אם זה החוסר במסגרת קבועה, הרעש הבלתי פוסק (חוץ מ7 בבוקר, עכשיו שומעים את הציפורים), החדר הקטן, האנשים הלא מזמינים, המזמינים שיותר מידי מזמינים. לא יודעת, משהו פה עושה לנו רע. אנחנו קצרים, מאוכזבים, נדלקים מכל שטות, עייפים. קדחת טרופית הארד קור. כזאת שגורמת להישארות תמידית בחדר. כזאת שגורמת להיגעלות מכל דבר יפה. כזאת שעושה פריחה מהים אפילו. כן, לא הייתי בים כמעט שבוע. לא לגמרי בפנים. אולי זה הגלים, לא באמת מאפשרים לי צלילה אל תוך המים, אז אני נמנעת, מכניס את הרגליים. בעצם כמו יהונתן. גם הוא כך. לפחות היתה לו בריכה, שגרמה להתקררות של כולנו. ויראלי הם אמרו, הרופאים שטל התעקש להזמין. שיחות על שיחות על מה ואיך נאמרו דברים. אם אני מעירה זה מעגלי וחופר, אם הוא מעיר אני צריכה להרהר בדבר. והחלק המעצבן זה שהוא בדרך כלל צודק. אבל גם אני. אנחנו מראה אחד לשניה בצורה מעצבנת עד בלתי נסבלת. אנחנו דומים שונים בדרכים עקלקלות. אני מחקה את ההתנהגות שלו המעצבנת אותי כדי לעצבן אותו בחזרה אבל זה לא מעצבן אותו כלל. ודברים שנדבקים בי ומשחררים אותי כן מעצבנים אותו. עוד לא פיצחתי את זה לגמרי, ואולי אף פעם לא אצליח. אני יכולה להתמודד עם הכל, כך חשבתי לפני 4 שנים, גם איתו, גם איתי איתו. איפה התחושה הזו עכשיו? האם היא מנמנמת אותי? לא מתרגזת משום דבר אז לא מתרגשת משום דבר? אולי זה בסדר להתרגז ככה ולרדת מהעץ? אולי לא כל התרגזות שלנו אומרת שזה הסוף? איך יכול להיות שאפשר להרגע כך מהר מעצבים על מישהו, זה לא שזה נפתר פשוט. אולי אני צריכה טיפול לרגישות יתר הזאת שלי. אני לא יכולה להכיל יותר את הויברציות של האנשים סביבי. לא יכולה עם חוסר המרוצות, עם המבטים החותכים, עם זה שהם לא רגישים כמוני. אולי הסוד הוא בלהבין שאף אחד לא כמוני. ואני גם לא המודל לחיקוי אלא רק עוד בנאדם. לטוב ולרע.

קוסטה ריקה נעים פה. באמת, תחושה אחרת. יותר מקבלת, יותר מחבקת. יש פה את שלי שעשתה לנו קבלת פנים נפלאה. וישר מרגישים חלק. גם אם זה לא "קהילה" זה חברים וזה יותר חשוב. יש פה ילד בגיל של יהונתן שזה גם מדהים. וגם, גן, שבתקווה יעבור חלק ויהנה ויאפשר לי את מה שבאתי לחוות ולגלות פה, אותי. הג'ונגל פה הוא ממש ג'ונגל, לים יש לגונות שאפשר לשכשך בהן. האוכל טעים, קצת יקר אבל לא דרמטית יותר מונאו. לטל חסר הגל, אבל אולי זה יחזיק מעמד. אני בערסל, עם יהונתן. שחררתי את המסך לגמרי, ויש רגעי שקט רבים יותר. אני מצוננת וסתומה מה שמאוד מקשה על להנות, אבל אני עושה את המיטב. יש יתושים, אבל למדנו להתמודד איתם, יש קיפודי ים שלמדנו להתחמק מהם. חיות שפגשנו עד כה, כולל פנמה: פרה סוס כלב חתול איגואנה קוף עצלן ינבוך רקון נץ יונק דבש גקו עכביש צפרדע דג קיפוד ים אנחנו בבית הכחול שלנו, שעוד לא החלטנו שהוא שלנו לטווח הארוך. כאילו, החלטנו אבל לא החלטנו, לא משחררים את הרצון למושלם. באנו והתרסקנו, התפרקנו, נשפכנו. 5 פעמים כבר כמעט חזרנו הביתה.ואולי זה לא טיול בלי רצון לחזור הביתה. לא יכול להיות שנחזור ונגיד שהטרופי היה רע וסיוט וקשה. מגיע לי איזה חודש להנות ממנו, מאיתנו. אני גם נהנית, יש פה רגעים של צמרמורת. רוכבים על הטוסטוס ויהונתן נוקש לטל על הברך לסמן שיעצור כדי שיוכל לשתות כי הוא מגהק קצת. ערסל של בוקר, יהונתן ואני, בזמן מסך אינטנסיבי. הרפתקאות של אוכל בכל מיני חורים בקיר. ועוד ועוד. אבל כן, בסוף היום מסיימים מוכים וחבוטים ורק רוצים לישון. ואתמול זה שבר את טל ששוב אמר שאולי עדיף שנחתוך. וכמו שהוא דרמטי, אני יותר ומבחינתי, אם חותכים מפה זה גומר את הסיפור שלנו. כי אם אתה לא יכול להתמודד איתי בחופש הטרופי, למה להתמודד אחד עם השני בשגרה. אז שברנו את הכלים, והצלחנו לצאת מזה. ישבנו בבר טרופי בלי ברמן ובלי אלכוהול ונהננו אחד מהשני. כלומר, אני הטחתי בו את כל מה שהיה לי להגיד. וזרקתי מלא אמיתות שלי בשיא היושר ובשיא הגאווה המעורבת בתיעוב עצמי. הצלחתי להגיד שאני מאשימה אותו בילד. שהוא לא רואה אותי ואת ההשקעה שלי. שהדרך שלו היא לא שלי והוא לא מבין את זה. והצלחתי להגיד שאני אוהבת אותו ושאנחנו יכולים יותר. והצלחתי גם לשמוע שהוא מתנצל ורוצה יותר. וישתדל יותר. אז הנה, סופש ארוך תכף מתחיל, נבלה יחד שלושתנו כי זה ממש כיף. ונצלול לשבוע חדש שבו ליהונתן יש מסגרת. נצליח. יהיה כיף. הגקו גם מסכים.

תמונות לפעמים, אין תמונה שמצליחה להעביר את כל התחושות, החוויות וההתרחבות של הלב. ולפעמים, התמונה נראית כל כך הרבה יותר טוב ממה שמרגישים בפנים ולא מצליחה לתפוס את העצב הגדול. כמעט אין לי תמונות מהמסע הזה. כי אני לא רוצה שיראו אותי, שלא אולי בכל זאת התמונה תצליח לתפוס איזה שביב של עצב, שביב של אמת. ועכשיו, כשאני דווקא רוצה לנסות לתעד אותי, או לתעד את הרגש המלווה את הרגע, אני לא חושבת שיש משהו שיצליח לתפוס את כל מה שאני מרגישה. את הכרת התודה, ההקלה, השחרור, הזרימה, חוט השדרה שטפחתי. ציידת יתושים. לא מוותרת.

מסגרת התחלנו ללכת למסגרת. הסתגלות גם פה. אין מה לעשות, כל שינוי דורש הסתגלות. וכשאין גם שפה משותפת זה עוד יותר מתסכל. יהונתן מחפש אותי כל הזמן, שאתווך לו. אני רוצה לעזור ורוצה גם שיהיה עצמאי. אני רוצה להיות לו כתף תומכת ורוצה גם זמן לעצמי. כל כך קשה לראות אותו מתוסכל ולא מצליח להיות מובן, לא מצליח להבין. ביום השני טל לקח אותו. זה היה הבוקר החופשי הראשון שלי מזה חודש וחצי לערך. והוא היה מושלם. עשיתי בשלוש שעות תמצית של כל מה שרציתי לעשות בחופש. נשמתי, בזבזתי זמן, קראתי על הערסל. עשיתי יוגה, בכיתי, הלכתי לבד לים ועשיתי מדיטציה. אורך רוח ונשימה שהיתה כל כך חסרה לי. ופתאום כל התפיסה השתנתה. פתאום הבנתי כמה מזל יש לי בכלל שאנחנו פה, ביחד, מבלים את הזמן הזה. כמה איכויות היו וכמה רגעי מתנה. עם כל ההתמוטטויות, כל הקשיים, זה המקום היחיד שיכלתי לגעת ככה בקצוות שלי. מקיצוניות של עבודה תובענית במשרה מלאה, לקיצוניות של אמא במשרה מלאה. חופש במשרה מלאה זה לא משהו שיכול להפגיש אותי עם השדים שלי. אולי, אבל לא כרגע. כרגע זה מה שהייתי צריכה. להכיר את הילד שלי לעומק. להבין אותו. להתרגז עליו ולסלוח מיד. לאהוב אותו כל כך חזק שזה כואב (במיוחד כשהוא נושך). וגם בזוגיות, להביא אותו למקומות הכי נמוכים, כל כך רחוק ולבד מהכל, שאין ברירה אלא לדבר על זה, לבקש עזרה, הבנה, הכלה. להמשיך להכיל גם כשאומרים שאין מקום יותר. לראות איך הבקשות העמוקות שלי מתקבלות, גם בחוסר סבלנות וגם באהבה. לאהוב אותו חזק עד שזה כואב (הוא כבר לא נושך). ולסכם שאנחנו זה אנחנו לא משנה מה. החוט בין בלב שלי ללב של יהונתן לעולם לא יקרע. הוא נמתח ומסמן קושי ושמחה לפי הצורך. ואני מבינה את אמא שלי עוד שלב אחד לעומק. ואני מעריכה אותה מאוד. ואני חושבת שאני כן אמא טובה לפחות כמו שהיא היתה בשבילי. ואני מודה על זה. מודה עלי. תוכי חרגול פרפר דבורה חרג'וק חרק עוד חרק ועוד מה שהכי קשה עכשיו זה לא להיכנס לאשמה. לא ליפול למחשבות המורידות של איך בזבזתי את הזמן ואיך לא הערכתי. לא להלקות את עצמי על העצבים, הדמעות, הדרמות. אבל הערכתי. הייתי ההודיה כל הזמן, פשוט יחד עם הכרה בקושי. ועיבוד של החוויות שלי בדרך היחידה שאני מכירה, לשתף. לחפור. לנקז החוצה. והיה מדהים. אני כבר מתחילה לסכם. יש פה עוד שבוע בלבד. חוזרים הביתה. העבודה של טל לא מאשרת למשוך עוד. רוצים אותו. ואני מבינה את זה. הוא עצבני אבל אני מבינה. וגם מקבלת, באהבה אפילו. לא שלא הייתי שמחה לעוד איזה שבוע שבועיים שיהונתן בגן ויש לי חופש לעשות כרצונו. אפילו שמחה מאוד. אבל את זה יש לי גם בארץ. אמנם בחורף אבל יהיה. לא יודעת אם להשתמש במילה מיציתי, אבל בהחלט ספגתי הכל. ואני קצת מוכנה לחזור למיטה שלי, לבית שלי, למצוא שגרה חדשה שלי. מתגעגעת לסבתא של יהונתן ולאמא שלי. בא לי להיות חלק ממה שקורה בארץ. זה קצת עוזר לחשוב איך יהיה לעזוב ולגור במקום אחר. יודעת מה חשוב לי עכשיו. מאוד. שיהיה קרוב מספיק לביקורים תכופים. שיהיה גן, עדיף עם מישהו שמדבר גם עברית. חברים, להעביר איתם אחרי צהריימים. ואוכל טוב. חשוב. עדיף גם זול, אבל אם כבר יקר, שיהיה טוב!

כמעט סוף מריחים את הסוף. אבל עוד לא נגמר. פשוט יש כל מיני דברים שפתאום שוב צריך לחשוב עליהם. כמו למלא בקשה לדמי אבטלה. אז נזכרתי שאני באמת מובטלת. באמת זה נגמר ובאמת השגרה שעד כמה שאני זוכרת היתה טובה, כבר לא שלי. גם עוד חצי שנה אגיד על השגרה פה שהיתה טובה? אני אצליח להדחיק את כל הרגעים הקשים והבלתי נסבלים? באמת שלרוב טוב, לרוב, אני מצליחה לשלוט בסיפור שלי ולהסתכל רק על השמש הזורחת. רק מה, קצת מתאים לי ימי הגשם וחוסר הצורך לעשייה או לחוויה. צריכה קצת התכנסות. וגם, נמאס לי מנמלים. ופתאום היתה הפסקת מים וגם ככה חם לי מידי. והבית הפוך והסדינים מריחים מטחב. לא נעים לי, באמת. קשה לכתוב ככה סיפור צבוע בצבעים של שקיעה, בריח מרגריטות, בטעם לימוני. רק לראות את טל ויהונתן משחקים קצת יחד, להינמס לתוך החיבוק של יהונתן, לחוות אותו במשחק ואינטראקציות חדשות ומרגשות. אני אצליח, אזכור את הרגעים הטובים. לא בלבד, כי לקשים יש פה גם משמעות כבדה. אבל החוויה הזו היתה משהו מיוחד. לילה שלם של גשם. שוטף את הכל מבחוץ וגם מבפנים. אני נכנעת, מקבלת, מרוצה מהרעש של טיפות המים המתחזקות, מבינה איפה המציאו את מקל הגשם. חמים ונעים לי בשמיכה, עם שני האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. אני משחררת את מה שהיה ולא דואגת על מה יהיה. אני פה. תנין עצלן קוף צב נמר חתול תוכי מקאו תוקן חיפושית תולעת זחל יונק דבש נץ חרגול מחר מתקפלים ומתחילים במסע. אזלו לי המילים. אני מוכנה. נהניתי מאוד ואני רוצה להתחיל להנות באבטלה בבית. יש לי המון דברים שאני רוצה לעשות, המון אנשים לפגוש. ואולי כדאי לי להוריד את הציפיות שלא אגיע לאכזבה. ופשוט להיות. פשוט לנסוע הביתה פשוט לקום בבוקר ופשוט לזרום עם המצב. מחר ב7 בבוקר נתחיל במסע חזרה. 3 ימים בדרכים, לחלוטין לא החלק החביב עלי. אבל גם פה אני מורידה ציפיות שיהיה נורא, ופשוט יהיה מה שיהיה. אולי דווקא כך נצליח להתמודד עם הכל.

לקראת הסוף אז לקח חודשיים, עצבים, בכי, געגועים ועוד אבל אפשר להתחיל לסכם ולהגיד שהיה מדהים! האמת שבאמת הדהמתי את עצמי. בשלב כלשהו ויתרתי על כל מה שאמור או שרציתי והבנתי שזה מה שיש. וזה קשה ומאתגר, אבל אין פה איזה פספוס או משהו שחבל שלא. זה זה. וזהו. ופתאום הזמן עם יהונתן לא נמתח אלא עובר, והשיחות עם טל קצת קלילות יותר, והנופים יפים, והארוחות טעימות, ולא, זה לא קשור לכמות המרגריטות שאני שותה, אבל אין ספק שזה עוזר. טל הלך להחזיר את הטרקטורון ששכרנו, שלנסוע עליו ברחבי הג'ונגל, כשהים לצידנו, אי אפשר לדבר מרוב רעש והרוח מצננת אותנו, היתה אחת החוויות המוצלחות ביותר במסע הזה. יהונתן נרדם, ויכול להתרווח, אני אוחזת אותו בעדינות והקסדה ממקמת לו את הראש ככה שאני אפילו חושבת לאמץ את זה ברגיל. גילגלתי אותנו למקום מול הים. אין פה הרבה כאלה, זה נדלן סופר יקר ופה מבינים שיש משמעות לכך שכולם יוכלו להנות מזה, לא רק מי שיכול להרשות לעצמו. צל על החוף יש בשפע, רק תתפוס עץ. הים סוער בעונה זו, אבל סוער מידי כך שגלישה לא באה בחשבון. אני מעריכה את מה שהשבועיים האלה בלי אפשרות גלישה עשו לטל. לא קל. ופתאום דווקא ביום האחרון, השמים בהירים, הים צלול, כיוון הגלים מהמקום הנכון, יהונתן כאמור ישן ולא התעורר כשהגענו לספה הנכונה. המוזיקה לא צועקת, המרגריטה מפנקת ואני, מצליחה לכתוב. ולא ממקום סוער ומקיא שלשול מילולי שרק רוצה לפרוץ, אלא ממקום נעים שרוצה לשתף ולספר כמה טוב. וכמה זה לא פייר שלקח לי חודשיים של תלונות כדי להגיע למקום הזה. וכמה אני מודה לכל מי שליווה אותי את המסע הזה מרחוק. חברות, אמא, המגיבים באינסטוש וכמובן, טל ויהונתן. כל כך לא מובן מאליו. אנחנו דבוקה אחת. וזה מה שטל גם מנסה לגרום לי להבין. זה לנצח, אני לא אפטר מהם לעולם. וטוב שכך. זה הבית, הבית האמיתי, ללא קשר למיקום פיזי. החיבוק של יהונתן, כמה כואב וחונק שהוא, הוא הדבר שהכי ממלא אותי. אני מרגישה שאני מכירה אותו כל כך טוב עכשיו, יודעת בדיוק מה הוא צריך ואיך להיות איתו בכל רגע נתון. כן, יש רגעים שאני לא מצליחה לתת את זה, אבל אלו החיים. שלי ושלו. הוא נכנס לי כל כך עמוק לורידים, לגוף, ללב, מילא את כל הסדקים, הקרעים והחרכים. לא הרגשתי כך מעולם. וזה מרגיש טוב כל כך. אולי זו היתה משמעות המסע הזה, לגרום לי להבין את בפרספקטיבה לחיים. לקבל פרופורציה. גן עדן זה כאן, אבל to hell with paradise. המקום לא משנה, גם זמן לא משנה. שום דבר לא חשוב, אז אפשר ליפול לניהיליזם, אבל אפשר גם פשוט להנות.

חזרה המסע חזרה היה ארוך ומייגע, וכמו כל המסע גם הוא לא היה חף מטעויות, קצרים וחוסר סבלנות שנבע מחום או רעב. בגדול אנחנו מיום רביעי עד שישי בדרכים. 1 מעבר גבול 2 מוניות 3 טיסות 4 שעות מיותרות כי פספסנו טיסה אבל הגענו. תם ונשלם המסע. חזרנו עם המון חוויות, הכרות עמוקה יותר אחד עם השניה והשלישי, וגם כלים להתמודדות עם עצמנו. היה אחד המסעות הקשוחים שחוויתי, וממש קשה להגיד "היה מוצלח" או "מדהים" או כל סופרלטיב אחר. אני כן שמחה שנסענו ואני סומכת על הזיכרון הסלקטיבי שיסנן החוצה את כל העפר וישאיר את הזכרונות הטובים כמו גושי זהב במסננת. אני גאה בנו מאוד על כל כך הרבה דברים ורגעים. חלקם מפורטים פה מעלה, חלקם עדיף לא להזכיר לעולם וחלקם פשוט לא ניתן היה לתאר. אני מזהה יותר טוב ובקלות את המלכודות שלנו. לפעמים עדיין נופלת בהן, אבל לרוב מצליחה לעצור את כדור השלג שכאמור, מתגלגל מהר יותר ויותר ככל שרעבים, עייפים או חם לנו. אולי טוב שחזרנו קצת לחורף, שנתקרר טיפה, נתכנס, ונצליח לייצב את השגרה שלנו מחדש. בחיי שקצת התגעגעתי לשגרה. לפחות לשגרה שבה יש לי גם אותי. ואני אוהבת את התא המשפחתי הזה שלי, קודם כל בזכות זה שהוא שלי, ובגלל הדרכים המשונות שלנו, שהם שלנו. רק הייתי חסרה לי. ולא שאני רוצה לקעקע את הקשיים, וממש בא לי לסיים את הרשומה הזו במחשבות חיוביות. אבל זה מאוד קשה לבצע בשעה 4:18 לפנות בוקר כשחזרנו לנקודת הפתיחה של הג'ט לג. מקווה שיסתדר לנו מהר יחסית. כי הי, יום ראשון יש גן!