הנה הם באים
100 ימים שלא בכיתי. 99 ליתר דיוק. אולי בעצם יותר, אבל לפני זה לא ספרתי. זה היה היום האחרון, ופתאום אני קולטת, שבמשך 100 ימים לא הזלתי דמעה. כן, הייתי עצובה, מבועסת, מיואשת. אבל לא בכיתי. ולא שאני בכיינית גדולה בדרך כלל, פשוט לא זלגו דמעות.
לקחתי על עצמי פרוייקט, אתגר, 100 ימים של אושר. במשך 100 ימים ברצף, צריך להעלות כל יום תמונה של רגע, דבר, מישהו, משהו שעשה אותי מאושרת. או שמחה. שמחה זה גם תרגום ל HAPPY. יותר מ70% ממי שמתחיל את האתגר לא מסיים אותו. נכון, למי יש ראש לזה? לרדוף אחרי רגעים שמחים, לתעד, לבחור פילטר. זה לא פשוט החרא הזה. אז התחלתי.
היו ימים, שהיו כל כך גרועים שחשבתי שהנה, הולך לו האתגר ושוב לא עמדתי במה שהבטחתי לעצמי (הדבר האחרון היה לקנות פחות נעליים. ולראיה, יש תמונה אחת של נעליים חדשות ותמונה אחת של נעליים חדשות שלא העליתי). אבל בשביל הימים האלו, במיוחד בשביל הימים האלו האתגר הזה שווה.
בשביל הימים שאני חוזרת הביתה שפופה ב 23:37 בטוחה שהנה נגמר לו היום ולא קרה שום דבר ששימח אותי היום. איזה יום נורא. ואז, אני מקבלת הודעה קטנה, והיא משמחת אותי כל כך שהיום כבר לא נראה כל כך נורא.
והימים האלו שהיו נוראיים, שהזמן לא זז, שכל היום חיכיתי להודעה קטנה אחרת וכל מה שקיבלתי זה "היי" שלאחריו קיבלתי שיחת טלפון עוד יותר מבעסת. וידעתי שאם אני לא אקים את עצמי עכשיו לעשות משהו שישמח אותי, אז הלך האתגר. אז הלכתי ושימחתי את עצמי.
והימים האלו שנהניתי בהם כל כך, והייתי כל כך מאושרת עד שלא הצלחתי לתעד את כל הרגעים. ובטח שלבחור מהם זו משימה בלתי אפשרית. ימים מלאים רגעים מאושרים, כאלה שהעדפתי לא לתעד, כאלה שתיעדתי והעדפתי לא להעלות וכאלה שפשוט היו כל כך טובים שהיה קשה להתחרות איתם. ולפעמים הרגע האחד הזה מסמל יום שלם. שאלו יהיו הצרות שלי, כן? שקשה לבחור רגע אחד מאושר בכל היום.
היו פעמים שחשבתי להפסיק, יו נואו, מלחמה וזה, אבל ידעתי למצוא את הרגעים הקטנים ושרק דרכם אני מסוגלת להתמודד. היו פעמים שהרגשתי שאנשים מזלזלים בהחלטה הזאת שלי, אבל ידעתי לענות להם למה זה חשוב לי. היו פעמים שכבר רציתי שזה יסתיים, לא רוצה יותר להכריח את עצמי למצוא אושר בכל פינה, כמה בנאדם אחד יכול להיות שמח?!
אבל לא הפסקתי, סיימתי את האתגר. הצלחתי.
במהלך ה100 ימים האלה בעצם גיליתי מה עושה אותי מאושרת.
ים (11), אוכל (11), אלכוהול (12), חברים (20), משפחה (6), מוזיקה (8), ספורט (7) וגם, לשתות מים, להיות בחוץ, פרפרים, חבילות בדואר, דברים חדשים, לנקות את הבית, הישגים בעבודה, לקרוא, לצייר, סקייטבורד, ולמצוא קלפים על הרצפה שמרגישים לי שהונחו שם במיוחד בשביל שאמצא אותם ואתן בהם סימנים.
אני יכולה להסתכל אחורה אל עבר 100 ימים מהחיים שלי. ולהיזכר בכל יום, מה הדבר המיוחד שגרם לי אושר. אני יכולה לראות תהליכים, דברים שהתחילו וחשבתי שיעשו אותי מאושרת לנצח, ודברים שהסתיימו ועשו אותי מאושרת לרגע. אני יכולה להיות גאה בעצמי, שסיימתי את האתגר שהצבתי לי.
אז 100 ימים שלא בכיתי. ועכשיו הדמעות פשוט זולגות על הלחיים, פורצות מהעיניים, מרטיבות את השפתיים. וזאת תחושת הקלה עצומה.
זה בסדר להיות עצובים, זה בסדר לאמץ את ההרגשה ולהתבוסס בה קצת. אבל זה חשוב מאוד לדעת מה יכול לעשות אתכם מאושרים. וחשוב עוד יותר לקחת אחריות על האושר של עצמכם.
כדאי לכם, זה מדבק.
תגובות
הוסף רשומת תגובה