התוכנית
אנחנו הולכים לעשות את זה. באמת. שניה לפני, חודש בעצם אבל זה מרגיש כמו שניה.
מזכיר לי נקודת זמן של לנו 4 וחצי שנים וגם של 6. נקודה של יאללה הולכים על זה.
ובעצם, הבלוג הזה קם לתחייה אחרי עשור שהיה מושתק. אחרי שעברתי לפלטפורמה של מה וזה שבנתיים כבר ירד מהאוויר. אחרי שנאלמתי לתקופה וכתבתי רק למגירה. והנה, מצאתי שוב את האומץ לחשוף.
אומץ. הנה הוא. זה שמחליט עבורי לעשות איתו ילד. זה שמחליט לעבור לצפון. ועכשיו, זה
שמחליט לקפל הכל ולטוס אל רחוק רחוק מפה. וזה מביא איתו המון אמוציות. המון ויכוחים
שמשתיקים אותי. אבל בסוף גאווה על כך שאני אומרת את מה שאני מרגישה ורוצה. גם אם
דעתי לא מתקבלת. אז עושים את זה. ומתגברים על אי הסכמות. ומדברים על דברים שלא כל
כך נעים לדבר עליהם. כסף. וחסכונות. ופנסיות ומה לא. ואני כל פעם נוכחת מחדש כמה
אנחנו דומים וכמה שונים וכמה משלימים אחד את השניה. כי הוא מטריף אותי, שהוא לא
בדיוק כמוני והוא לא מבין מה אני צריכה בלי שאני צריכה להגיד לו את זה. וכשאני
מאפשרת לו לעשות את הדברים כמו שהוא רוצה זה מביא את שנינו למקומות טובים.
ברקע מלחמה. כבר שנה. 7/10 בדרום, ובצפון תחת איום. כבר שנה מחזיקים את האויר, לא
משחררים עד הסוף, חיים בהיכון. לקראת האזעקה הבאה, או הבום הבא. ותחת האיום הכי
גדול, שיבטלו את המסגרות. ואז זה קרה. והחלטנו לנסוע להורים של האיש. כי אני לא באמת
יכולה להחזיק את ילד 1 בלי מסגרת, ועוד עם ניובורן על הציצי. כן, כשאני מצליחה
לעשות איתם סיבוב, תוך כדי שהקטן ישן ואני בתשומת לב לגדול. ואז הוא מתעורר בדיוק
כשיש לגדול איזה עניין. מרגישה מלכת העולם, אמא אלופה. מסיימת סיבוב שכולל קניה
במכולת וגם איזה פינוק לעצמי תוך כדי. ומתרסקת על הספה, במקרה הטוב מספיקה גם מקלחת
קרה, דקה וחצי לפני שהקטן מתעורר לעוד סיבוב משלו. וכל הכבוד לי! צלחתי עוד שעתיים
מתוך אלפי שעות שאני צריכה להכיל ילד היפר בלי מסגרת.... איך הגננות עושות את זה עם
30? איך אמא שלי עשתה את זה עם 4?
אז די, זה חלום שמתבשל כבר הרבה זמן. טרופי. או פורטוגל. מה שכן, חייב להיות ים וגלים. וחייב מסגרת לילד 1. ומה אני חייבת? איפה
הדבר שלי שאני לא יכולה בלעדיו? אני יכולה להמציא משהו, ואני בהחלט מנסה. אבל כבר
מילדות לא היה לי את הדבר שלי. את המשהו הזה שמזהים אותי איתו. ותמיד אני זו
שרוקדת, או מנגנת ושרה. או מציירת או גולשת... ושנים לקח לי להבין, שאולי זה בסדר,
זה שאני זיקית שמתאימה את עצמה לסיטואציה. אולי זה הדבר שלי. אולי זה שלא משנה איפה
אני אהיה, אני אסתדר ואפרח. כל עוד יש ציפרלקס כמובן. כי הדיכאון הוא לא חבר. או
שהוא חבר רע, כזה שלא עוזב אותך, גם ברגעים הכי קשים. בעצם זה תיאור של חבר טוב,
אבל חבר טוב מוציא אותך מזה, הדיכאון רק מוריד אותך יותר למטה. משקר לך שאת לא באמת
יכולה לעשות את זה. כשהאמת היא, אנחנו יכולות לעשות הכל. גם יכולים, אני לא מפלה.
אז הפעם, בניגוד לפנמה, אני במודעות, ואני על ציפרלקס. ובעצם הטיול ההוא לימד אותנו
את הדברים החשובים לנו. ואתמול בלילה שכתבנו תוכנית שכוללת חלוקת וניוד וניזול
כספים, פירוק וקיפול הבית ולוז לחודש הקרוב, דיברנו גם על רצונות וערכים. למרות
שהוא חשב שמאוחר לנו מידי לערכים במערכת היחסים שלנו, התעקשתי. כשיודעים אילו ערכים
מובילים אותנו בחיים, קל יותר לעשות בחירות אמיתיות.
אז רצון - ים וגלים. בית במרחק הליכה מזה. מסגרת לילד 1, רצוי עם דוברי עברית מסביב. קהילה וחברויות. ברור שלוקח
זמן לפתח את זה אבל רצוי שיהיה לנו איזה בסיס להגיע אליו. וקלילות. שזה משהו שפעם
היה מזוהה איתי והיום מרגישה כבדה מהרגיל. אני כל הזמן מוצאת את עצמי מופתעת מזה
שזה עומד לקרות. מה אני מופתעת? זה בדיוק הסיבה שהתחתנתי עם האיש הזה. בשביל ההרפתקאות
המוגזמות האלו. בזמן שאני חושבת איך לכתוב ספר על החיים הרגילים שלי, אני מבינה
ששום דבר לא רגיל בהם. ומצד שני, הכל רגיל. יש לנו ויכוחים, הילדים מתפתחים כמו
כולם וגם לי יש בעיות נורמליות לחלוטין. מתבעסת שאין לי זמן לעצמי, מתמוגגת
מהילדים, מתחרפנת מהם שניה אחרי. הכל רגיל. ופתאום הוא היה מופתע שזה באמת יוצא
לפעול, ואני מבינה שגם הוא מת מפחד וצריך את התמיכה שלי כדי לעשות את זה. זה לא
שהוא גורר אותי, הוא חולם ומאושר שאני שותפה לגלגול הזה בחיים שמאפשר לנו להגשים
חלומות שלפעמים מרגישים מנוגדים. איך אפשר משפחה ויציבות והרפתקנות וחופש?
תגובות
הוסף רשומת תגובה