סידורים

יש כל כך הרבה דברים לעשות וטוב שעשינו תכנית, מוסיפים אליה כל מה שחושבים עליו. זה לקנות את כל הדברים - כרטיסי טיסה, ביטוח... הכל כל כך יקר. ועשינו חישוב כספי של כמה זמן יחזיקו אותנו החסכונות שלנו. וכל פעם זה מתקצר קצת, כי נזכרים בעוד משהו שצריך להוסיף. הרכב שנמכור שווה פחות ממה שחשבנו. אז כרגע נראה שיש לנו 5 חודשים. שזה בדיוק לויזה ראן. שזה מושג שמי שמטייל הרבה זמן יודע מה הוא אומר. אחרי חצי שנה צריך לצאת ולהיכנס שוב מהמדינה. כי מותר להיות כמה זמן שרוצים אבל שלא יהיה נוח מידי. ואולי המטרה היא להזכיר שיש עולם בחוץ ונוכל לשוב אליו מתי שנצטרך.

"הבית הוא מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך". ואני מבינה היום למה המילה היא חייב ולא רוצה. כי המבחן הוא כשאין ברירה ולא כשאנחנו רוצים בחפצו. ועכשיו עם המצב, מלחמה וחוסר במסגרת, אנחנו במצב חייב. ושני בתים פתחו לנו את הדלת. אבל יש מגבלה לכמה זמן אנחנו מסוגלים להיות שם. ואנחנו אני מתכוונת לאיש. שיש לו מגבלה של 4 ימים גג לא להיות בבית. אז נלך ונעשה לנו בית בצד השני של העולם. להתחמק מהחורף ומהדיכאון ולהיות בטרופי. וכשנחזור, אם נחזור, אם נהיה חייבים, תהיה פתוחה לנו דלת גם שם. ואני, אני באמת אסתדר בכל מקום. במצב הנפשי שלי, היום, עם כדורים, מסוגלת להגיד את זה.

מסוגלת להגיד שאני מסוגלת להכל. זה כמו גלולת אומץ. רק צריכה שתהיה קצת גלולת סבלנות ושיהיה לי עוד פנאי לעזור בסידורים, כי כרגע אני סביב שני ילדים, וזה לא הולך להשתנות. אז בתוך כל זה צריכה למצוא קצת זמן לסידורים וזמן לעצמי, שאני לא אלך לי לאיבוד. אחרת מה כל זה שווה. אם אין אני לי. ובשביל שיהיה לי, יש עוד משימות. למצוא ב"יס שיקבל את ילד 1, זה עלי. ובית שם, אני חייבת להיות מעורבת, כדי שלא נמצא את עצמנו בחדר אחד. ומזל שהאיש על התקציב, כי אין לי מסוגלות לזה והוא כל כך טוב בזה. אז ברגעים האלו אני מוקירה לו תודה. ושמחה על הבחירה שלי, כי כמה שהיא לעיתים קשה ביום יום, אני רואה שאני צועדת לעבר הגשמת חלומות שלא ידעתי שהיו לי בכלל. ומשנה את חיי למקומות לא צפויים. ולא הולכת בתלם, גם התלם של האמיצים. ומצד שני, רואה שיש , שזה אפשרי. אני לא לגמרי מטורללת. רק קצת. מספיק בדיוק בשביל להתאים לטרלול של האיש.