התלבטויות

פאק זה מפחיד. וכל סדק קטן קטנטוש בביטחון של אחד מאיתנו, מטלטל את כל הספינה. והיא וואחד ספינה כבר. 2 ילדים. ויש מלא התלבטויות ומלא דברים להחליט. כמו דרך איפה לטוס. מתי להתכרטס. לחכות לסוכן או לקנות באתר. מתי לקנות חזור. איזה ביטוח ילוויה אותנו. לאן בדיוק להתמקם. איזה גן יהיה. האם את איתי בזה. האם תצליח לראות את הקושי שלי. לאן אנחנו מכוונים. ועוד ועוד ועל כל נקודה פה אני יכולה להתפלסף שעות. ושאלות נוספות, מההורים "מה בדיוק תעשו שם". מחברים "איך אתם מרשים לעצמכם". ממכרים רחוקים יותר "וואלה איך עושים את זה". ויש הדי תמיכה מסביב. אנשים שמחכים ומנסים לקבל השראה. שמבינים שהמצב בארץ סוגר עלינו. שזו הזדמנות לא חד פעמית אבל די נדירה, שבה הכוכבים מסתדרים והרצונות שלנו נפגשים, ואנחנו חיים את החיים שייחלנו להם והזמן הוא עכשיו, והנפשות הפועלות חיות כאן יחד. והקולות שנשמעים הם "ברור, תעשו את זה", "גם אני הייתי אם..." , "יאללה תגידו, נבוא גם" וגם "איזה אומץ".

האחרון אני נוטה לקבל אחת לכמה זמן. ואני צריכה שוב ושוב להזכיר לי שהוא מגיע לי. כי יש לי אומץ ואני משתמשת בו. אני רק צריכה להזכיר קודם שאני באמת עושה משהו שהוא לא רגיל, ושלא כולם עושים. לוקח לי זמן לקשר את זה לאט שהוא ערך שאני מאוד מעריכה. גם אני חופרת לאנשים שכבר עשו את זה, לראות שזה אפשרי. להרגיש את זה קצת מרחוק. לייצר לעצמי איזו קרקע לנחות עליה. ברור ששום דבר לא יהיה כמו אז בהודו. זה משהו מיוחד. אבל זה לא רק שאני מחפשת הכנסת אורחים ותחושת שייכות. אני מחפשת חיבור ופתיחות לב. משהו קוסמי שכזה. שיגרום לי להרגיש שאני במקום הנכון בזמן הנכון.