קנינו כרטיסים

זהו. נגמרו ההתלבטויות. עכשיו זה באמת. ואנחנו כרטיסים לעוד פחות מחודש. העלינו הילוך על הכל. משפחה נחמדה שהבית שלנו בא לה בול במצב הנוכחי. ועכשיו צריך להתחיל להיפטר מדברים. אריזות, זה רק הדבר שאני הכי שונאת לעשות. אפילו יותר מכלים. אני מפנה ארון ועוד ארון. בודקת מה יש מתחת לשכבות הראשונות של הבגדים, אלו שאני עוד רואה מבחוץ. אבל כל מה שלא ראיתי שנה או שנתיים, פשוט נזרק לתוך שקיות שחורות ואני מפנה. נפטרת. כשעבדנו על התוכניות הכנסנו ערכים לתמונה, קל יותר לעבוד עם ערכים. אז ערך של קלילות היה משהו שמאוד חשוב לי. והנה, אני משילה מעלי דברים בארגזים. נעלי עקב, סוודרים, תחפושות ועוד המון המוני דברים ששמרתי לרגע שאני אצטרך אותם. ודי, כמה אפשר לאגור. זה אפילו לא שווה מכירה. ואני מקווה שמישהו ירצה אותם אבל הסיכוי נמוך אז עדיף פשוט לשחרר... ואז מתקשרת אלי מחנות יד שניה להגיד שהיא באה לקחת הכל ותמיין את זה. ואנחנו מצליחים להתקדם בקצב די יפה למרות כל האילוצים בדרך.

ופתאום עולים קשיים. הרכב שלנו נמכר בפחות מידי כסף, לא חישבנו את עלות הביטוח, להחליט מפה איפה נרצה לגור זה לא כזה פשוט. ועוד כהנא וכהנא. ועדיין משום מה אני לא לחוצה. מותשת, כן, בסטרס מהסגירות שיש לעשות ומשוגעת מחוסר השגרה. מעסיקה בן 5 ומטפלת בבן חודשיים 24-7. ובכלל לא התחלתי לכתוב על המעבר מילד אחד לשניים. אז יצרנו טבלת יאוש ורשימת משימות. ושיבצנו משימות קטנות בתוך מעט הימים שנשארו לנו. שנינו על פול גז, מרגישים בon כבר כמה ימים טובים. והשינה והשלווה שלנו מופרת על ידי אזעקות. אז אני עייפה מספיק בשביל לנשוך את הילד שלי שיושב לי על הראש מרוב שהוא מפחד כי קולות הפיצוצים לא מפסיקים כבר כמה שעות. אחת לכמה שעות גם האיש שואל אותי אם אני רוצה לבטל. ומה פתאום. ברגעים האלו אני מרגישה חזק את הרצון שלי לעשות את ההרפתקה הזו. לפעמים גם אני חושבת לעצמי למה כל הבלאגן הזה. יש לי פה את כל מה שאני רוצה. הבוקר, כששני הקטנים ישנו וישבתי במרפסת עם קפה על הערסל ודיברתי עם אמא שלי. שהזכירה לי שהיתה אזעקה ב7 בבוקר ועוד שעתיים של חוסר גן אני אזכור למה אנחנו עושים את זה. ודווקא היה יום טוב היום שכלל הרבה אינטראקציות עם עוד אנשים. שזה מזכיר לי את הסיבה שאנחנו נוסעים דווקא לשם, מקום שיהיו בו אינטראקציות. לא כי אנחנו "צריכים". אני לא צריכה כלום. אני רוצה. זה נעים לי, זה משמח. אותי ואת כולם. יהונתן בעיקר, אבל גם ראפא מרוויח מעוד ידיים בסביבה. והוא חמוד אז ימשוך הרבה ידיים.

אנחנו רוצים מקום שבו השכנה תזרום על קפה בבוקר, שיהונתן ירגיש בנוח לשחק... שיהיה נעים להסתובב עם העגלה, או באוטו, גם בסדר. נראה לי. דיברנו עם זוג שמשכיר את הבית שלו. ישראלים כמובן, עם ילד בגיל של יהונתן. אז אולי הפרמטר הזה יותר חשוב מהכל.