אורזים

מה לקחת? יש לנו רשימה. מצמצמים את החיים ומחלקים למה לא משרת אותי יותר ומה יעשה לי נעים שיהיה לי שם. לאט לאט החיים מתקפלים להם לתוך ארגזים. יש יתרון גדול בלשחרר את הבית. אבל וואו כמה שיט יש לנו. מזל שחזר הגן אז יש לנו כמה שעות של שקט להתקדם עם משימות. אבל כשילד 1 פה אנחנו משתפים אותו בתהליך. הוא בוחר אילו שתי בובות יקח איתו ומצליח להיסגר על 5. איזה ספרים חשוב לו שיהיו ובעיקר בוחן איך הטאבלט עובד שרק יניח לנו בשקט חח. אין לי מושג איך כל מה שאני רוצה יכנס ב 3 מזוודות. כי כמובן שמזוודה אחת מומרת לתיק גלשנים. אבל חשוב שכולם יהיו מרוצים. גם אם זה לא שווה לכולם. כל אחד מקבל את השקט שלו ממשהו אחר. אני קיבלתי שקט בדמות שכנים ישראלים מהקהילה עם חבר בילד אין לילד 1 במרפסת. כבר מדימיינת אותו עולה למעלה לבד בבוקר דופק בדלת. את הערב בחצר עם מדורה. את השנצים בערסל מול הג'ונגל. ואיך אורזים חוויות שאנחנו רוצים לקחת איתנו. חברויות שנוצרו ולא בא לי להזניח. איך בא לי שכולם יבואו איתי. אבל אי אפשר. ולא מזה זה להשיל. וחלק יחכה לי כאן .

מעניין אם הכתיבה תשתנה עכשיו. הנה אני פתאום מתרגשת. עד עכשיו כמעט לא העזתי לדמיין את זה. או אולי דמיינתי שגרה דומה לעכשיו שאני לא בטוחה ששווה לעשות את כל הדבר הזה בשביל להיות באותו מצב פשוט שם. אבל משהו השתנה, משהו נפתח. יש פתאום המון אפשרויות שזולגות למציאות הזו. ואני מעיזה לפנטז ולתכנן ולחשוב. ולזרום גם עם מה שיהיה בפועל. ולרגעים גם עולה הנוסטלגיה והגעגוע עוד לפני שהתרחקנו. פתאום יש מפגשים נעימים פה. והגן חזר. ונעים לי לצאת ולהיות עם עצמי ועם ילד 2 מול הים. ולכתוב. אבל זו אשליה של שגרה וביטחון. וגם שגרה כנראה היא לא משהו שעושה לנו טוב, וזו בעיה כי לילד 1 זה עושה מאוד טוב. הגננת למדה אותו, זה לקח חודשיים עם מלחמה וחגים באמצע. האם גם שם הגננת תצליח ללמוד אותו? גם עם פערי השפות? נתנו לעצמנו חודשיים להתאפס ואז עוד חודשיים למצוא את עצמנו. אם תוך 4 חודשים זה לא קורה נצטרך לקבל החלטות. ובנתיים גם מקבלים החלטות עבורנו. לאיש לא מאשרים לעבוד מרחוק אז הוא מפסיק לעבוד. אני מכינה את הקרקע לכך שלא אחזור. ורק לחשוב על זה קצת מעודד אותי. כי אם אנחנו לא עובדים, אנחנו קצת יותר מאוזנים. קצת יותר ביחד בזה. יכולים יחד להסיע לגן ויחד לחפש מה עושים היום. יחד להכין אוכל ויחד לעשות קניות. יחד לגלות את המקומות המעניינים ויחד בעצם לחוות את ההרפתקה הזו. שזה מה שרציתי. יחד.

יום אחרון בבית. מחר עולים על רכבת ומתחילים סיבובי פרידה מהמשפחות והחברים. זה כאילו מיותר אבל הכרחי בו זמנית. אני גם רוצה לראות את כולם, להגיד שלום ושנתגעדע. וגם את מי שרציתי לראות אני רואה ואת מי שאני כבר לא רואה, כנראה לא באמת רציתי לראות. אנחנו תופרים את הבית חדר חדר. מכניסים למזוודות ומה שלא נכנס מאחסנים. טוב שיש מרחב. חוץ מה 20 שקים שהעפתי לאמא שלי מתוך מחשבה שמישהו ירצה את הזבל שלי... קשה לעשות את הכל עם בן 5 שמרגיש ורגיש לכל התנועות האלו. הוא על הקצה ואני על הקצה והאיש על הקצה. מזל שילד 2 פה לאזן את כולנו.

יש 2 מזוודות בגדים, תיק גלשנים מלא בציוד תינוקות, עוד שני טרולי שאמורות להכיל את הדברים הכבדים, טרולי לילד 1 עם משחקים ושטויות וכמובן תיק גב כל אחד עם השטויות שלו. אב, ועגלה. ועוד תיק לימים הקרובים שאמור להישאר פה. נראה אם אעמוד בזה. ברדיו מתנגן איני מתחרטת על דבר בצרפתית. עולה לי תחושה מלטפת של הנה אני מהעבר, בת 28 יוצאת להרפתקה בקנדה, חושבת שהיא יודעת משהו על העולם. מחבקת אותי בת ה 41 שיוצאת להרפתקה בקוסטה ריקה, יודעת שהיא לא יודעת כלום. אנחנו מתפנקים אצל חבר, ארוחת ערב אחרונה של שכנים. באמת שהקיץ מדהים פה. ואני נוסטלגית, אבל איך שמתחיל החורף נהיה קשה פה. אז אני הולכת, הולכים, לאן שיש קיץ כל השנה.

התחלנו את המסע לשם. תכלס הכל לפי התוכניות. רצינו להיות בטרופי כבר הרבה זמן. יצאנו לדרך. אני והילדים ברכבת למרכז. מתחילה להתכונן לסטטוס הזה. למרות שבסוף האיש לא יעבוד אז יהיה יותר קל אני מקווה. אבל גם ככה הלוגיסטיקה עובדת לי. משהו אסוף יותר. נסיעת רכבת חלקה יחסית והאיש יבוא מאוחר יותר עם האוטו עם כל המזוודות. מלא מזוודות ועדיין לא בדיוק כלללל מה שרציתי. אבל לא חסר לי כלום. ולמה? כי יש לי את המשפחה שלי. נפרדתי מהבית היום מכל החדרים שהכילו אותנו ב4 וחצי שנים האחרונות. מהים שהיה לחצר האחורית שלנו. מהגן שילד 1 התרגל אליו עם החברים שאוהבים אותו. נפרדנו מחברים ומהאויר עם קולות הפיצוצים. אחרי האזעקה הבוקר לא צריך הרבה כדי להזכיר לנו שבחרנו נכון.